"תרופות סבתא" להתעוררות מינית
------------------------------

בטיול משותף שערכתי עם רעייתי במרוקו הקסומה הביא אותנו המדריך
ל"בית מרקחת" שכולו "תרופות" על טוהרת הצומח. קיבלנו "הרצאה"
ממצה על הסגולות של ה"תרופות" השונות, ומאחר ולא סבלנו משום
מיחושים מיוחדים אך מאידך, לא היה נעים לעזוב בידיים ריקות,
בחרנו ב"תרופות" ש"הרוקח"  ייחס להן סגולות מגבירות תשוקה
מינית כאשר לאישה נמכרו "תרופות" אחרות מאלה של הגבר. הצטיידנו
בכל הערכה אשר נטמנה עם שובנו ארצה באחת מהשידות בבית.
כעבור שנה גילתה רעייתי היכן הצפינה אותה בעבר ונוצרה
הסיטואציה לנסות את כוח השפעתן. אלא מאי?-לא זכרנו איזו תרופה
מיועדת לגבר ואיזו לאשה, מהו המינון ומהי דרך השימוש (טבילה
בכוס תה, כתישה וערבוב בתה, או...).
החלטנו להמר -בחרנו כמות סבירה לעין, טבלנו בתה ולגמנו מהמשקה
שהתאפיין בטעם מר במיוחד. המתנו לגל תשוקה שיציף את גופותינו
אך... "נאדה"!
לא התייאשנו וניסינו בשיטת הכתישה והערבוב ושוב ..."נאדה" !
התחלנו בכל התהליך מחדש כאשר כל אחד משתמש בחומר של השני
ושוב..."נאדה", למעט הטעם הרע שמרוב ניסיונות הביא אותנו על סף
בחילה.
מסתבר כי למעט ציפייה לתשוקה, לא גורמות ה"תרופות" האלו
מאומה!


תהליכי השכמתי בבוקר
---------------------------

הצלצול הטורדני להשכמה כל בוקר ב6.30- הוא אחד מסיוטיי הגדולים
בחיים ובמיוחד מאז ימי האינטרנט העליזים שבהם השחר המפציע הוא
הסימן ללכת לישון... <מחייך>
רעייתי, תהיה בריאה, מזנקת עם הצלצול כמו נמרה ו"מרשה" לי
להישאר במיטה עד שתשוב עם כוס קפה. גם בנוזל השחור הזה אין כדי
לשכנעני לפקוח את עיניי ומוחי לוחם עם ניסיונותיה ומשכנע את
גופי להמשיך ולהיצמד למזרון.
השעה כבר 7.00 ואשתי חוזרת לחדר השינה בטרם צאתה את הבית כדי
להיפרד בבעיטת השכמה וכדי ליטול עמה את כוס הקפה המיותמת
והקרה. אני מודה לאל שאחרי עוזבה שוב לא יהיה מי שיטרידני
ואוכל לנמנם קמעה.
השעה 8.00 והטלפון מטרטר כשבצד השני רעייתי היקרה שהגיעה כבר
למקום עבודתה. "כן, כן, אני כבר קם" אני משיב לה וכך משתיק
אותה ואת מצפוני...
השעה 8.30 ושוב טלפון מצלצל ושוב זאת המאדאם ושוב זהו וידוא
השכמה אך שהפעם אני באמת כבר על רגליי...
שעתיים נוספות של שינה הרווחתי?-אז מה לי כי אלין על טורדנותה?
<מחייך>


לא ישנים במיטה אחת...
----------------------------------

ברוב המקרים רעייתי היא הראשונה לעלות לחדר השינה כאשר עבדכם
הנאמן שקוע מול הצג. אך לעיתים, כאשר צובר אנוכי חסר רציני
בשעות שינה קורה ואפול חלל על מיטתי בטרם עת והמאדאם עדיין
תמשיך בעיסוקיה.
מוטב לציין כי רעייתי ואני איננו היחידים החולקים את יצוענו
בינינו אלא יש לנו שותף במשך 12 שנים והוא "אמיגו" - כלבנו
האהוב והמפונק, אשר התרגל/הורגל לישון על המיטה ליד רגליי, אך
בהעדרה של הגברת תופס חזקה על החלק שלה ומרשה לעצמו למתוח
אברים ולישון על הגב.
מקרה שחוזר על עצמו פעמים ספורות שבהיות "אמיגו" שרוע בחלק
המיטה שלה, עלתה הגבירה להצטרף לשינת הלילה ובעודי ישן מרמזת
היא לכלב לרדת מהמיטה והלה לא עושה שום סימן הבנה או הסכמה.
ניסיון לתפוס ברצועתו ולמושכו גורר אחריו נהימה אימתנית של
סירוב והגבירה, שלא לוקחת סיכונים ו/או סמכות נכנעת לנהימתו
ופונה לישון על הספה בסלון עד הבוקר...
העונש המיידי למחרת (בנוסף לצעקות שאני סופג) הנו הרעבת הכלב
למשך שבוע מידיה והיא פשוט לא מבינה שבכך הכלב נהיה עוד יותר
אגרסיבי כלפיה.
בזמן האחרון לימדתי אותה ללטף הכלב במהלך היום והוא החל לרכוש
לה כבוד והערכה ומפנה המיטה ביוזמתו...


לחזור אל החושך...
-------------------------

שבתי מעבודתי בשעות הערב המאוחרות ומצאתי את הבית בעלטה. עוד
ממגרש החנייה התרעמתי על-כך מדוע אשתי לא יכלה לחכות לי בבית
כאשר אני שב מעבודתי ושתפנק אותי קמעה עם האוכל הטעים שלה, עם
שאלותיה, סיפוריה והצקותיה, כמו בכל בית "נורמלי".
פתחתי הדלת ומצאתי את גברת הבית יושבת בסלון בחשכה שסביבה נרות
דולקים.
לא הבנתי מה הרומנטיות שקפצה עליה ובשבריר שנייה הרצתי במוחי
את כל התאריכים המפוארים של המשפחה ולא הצלחתי לדלות הסבר מניח
את הדעת להתנהגותה. מאידך, הלקיתי עצמי על החשדות שחשדתי בה
בדבר היעדרותה.
חשבתי לעצמי, הנה רוצה בך רעייתך מיוזמתה שלה, מבלי שטרחתי
היום ל"חמם" אותה וזאת באמת סיבה למסיבה. דמיוני החל עובד שעות
נוספות והתיישבתי לידה מוכן ומזומן, מלא חיוכים וערגה.
האישה הביטה בי ואמרה: `"תוריד את החיוך העורג הזה מעליך! מה
קרה לך? שתית משהו בחוץ? "
השבתי: "מה קרה אישה? התחלת יפה, הבנתי הרמז אז מה הקטע
עכשיו?"
"מה הקטע? איזה קטע? מי התחיל אתך בכלל?-לך סדר את החשמל
בבית...כבר שעות שאני יושבת בעלטה כמו מטומטמת ולא יכולתי אף
להכין לך אוכל..." - ענתה.
פניתי מחורפן לגמרי מהאשליה שהתנפצה לכיוון ארון החשמל וגיליתי
לתדהמתי ש... המאמ"ת קפץ, זה הכל !!!


על טעם ועל ריח.....
------------------------------

כל יום נחבאת בערמת הדואר המשרדי גם איזו מעטפת תעמולה לצרכנים
נבונים עם חוברת הממליצה לרכוש מוצרים שונים. כמעט הכל ניראה
שימושי, נאה למראה, נושא אחריות, מובטחת יכולת החזרה תוך 30
יום ובסה"כ העסקאות קוסמות ומפתות.
הייתה תקופה שלא בדיוק עשיתי חשבון לכסף והייתי מרפרף בחוברות,
מסמן מוצרים שצדו עיניי, מחייג ומזמין טלפונית כלי בית, חפצי
נוי ותכשיטים לאישה.
כעבור מספר ימים היה מגיע השליח עם החבילה ואז הייתי פונה אליה
ומבשר:
"ראי, הבאתי לך מתנות..."
אשתי מה הייתה משיבה? - "עוד פעם קנית את השטויות האלה? לא חבל
על הכסף? כמה פעמים אמרתי לך שהכל זבל סיני ושלא תקנה עבורי
כלום?"
אני תמיד הייתי נעלב, לא הבנתי למה לא מוקירה את תשומת לבי,
למה יש לשכנע בחיוניות המוצרים שיכולים להפוך את עבודות הבית
ליותר קלות, מה חשוב אם התכשיט באמת מזהב עם יהלום או שניראה
בדיוק כך. לבסוף הייתה אומרת: "טוב ,תשים כאן ואח"כ אסתכל
ואסדר במקום."
ממחקר שהחלטתי לעשות התברר כי רוב המוצרים היו בעלי אורך חיים
קצר והמוצרים היותר "יוקרתיים" אוחסנו במחסן ללא שימוש. חלק
מהמוצרים ראיתי נעטפים בנייר עטיפה פרחוני ומועברים כמתנות
לאחרים בימי חג ומועד.
המאנייה הזאת חלפה ולא תחזור ואני יודע שאשתי
צדקה...(ו...סליחה ממי שציפה גם כאן לחייך).


כל הדרכים מובילות ל...
--------------------------

כלל קבוע הצבתי לי בחיים והוא שאם שנינו יחד, אני ואשתי,
יוצאים ברכבנו הרי אני הוא הנוהג וכל אחד שיחשוב לעצמו מה
הסיבות...
לפני זמן לא רב הגעתי לביתי מהעבודה ואשתי אומרת לי: "קדימה,
תתארגן, צריכים עוד להגיע היום לנס ציונה לחתונה..." ואני
בהפתעה גמורה שאלתי איך חתונה צצה לה מעכשיו לעכשיו...
והיא השיבה: "החתונה לא צצה אלא שאתה עם האינטרנט שלך לא מקשיב
שמדברים אליך... מאחר ומדובר היה בחתונה של בן-דודה, כלל לא
הייתה קיימת האופציה לשכנעה לוותר. ירדנו לרכב ובפעם הראשונה
בחיים הרהבתי עוז לבקש ממנה להיות הנהגת כדי שאוכל לחטוף תנומה
קצרה.
יצאנו מחיפה לכביש הראשי ושקעתי בכסא, לא לפני שביקשתיה
להעירני מיד עם פנותה מכביש חיפה-ת"א לכיוון כביש גהה, מאחר
וידעתי כי איננה בקיאה במפת הארץ.
טוב ליבה של רעייתי מנע ממנה את האפשרות הנפשית להשכימני
והחליטה להמשיך במשימת הניווט בעצמה.
...היא העירה אותי ב...אשדוד!!!
לחתונה כבר לא הגענו !
לחיפה הסתובבנו...
בדרך מרעב גווענו,
בפזנון בית הפנקייק עצרנו,
פנקייקים זללנו,
לשלם לא שכחנו,
וגם צ`ק המתנה שלחנו
מבלי שרבע עוף הרחנו...

4/01 ©