הנה אנחנו פה, חבורת פחדניות, תלויות על קורת העץ הזו, חלקנו
לא ישרדו את זה וייפלו על מעקה העץ הלבן. הרוח חזקה מאוד
ומאיימת לקטוף אותנו אחת-אחת, אנחנו רואות את כל אחיותנו
שמגיעות גם הן, חלק למקומות דומים למעקה שלנו, חלק למקומות
שונים לגמרי וחלק גם לאותו המעקה. אף אחת לא יודעת מה קורה
אחרי המעקה, אבל סיפורים ואמונות ששמענו מדברים על דברים לא
טובים במיוחד. למרות שזה מעניין ומרתק את כולנו וכל אחת הייתה
רוצה לדעת איך המרגש, אף אחת לא רוצה באמת להגיע לשם.
בעודי חושבת כמה היה נחמד אם הייתי שם, אבל אם הייתה לי גם דרך
חזרה, רוח באה מאחורי ולחשה לי "הגיע הזמן, את ה-אחת". היה לה
קול נעים, רגוע כזה, זה ממש העביר בי צמרמורת. הסתובבתי אלייה
עם מבט עצוב וראיתי אותה מחזיקה את השערה האחרונה שמחברת ביני
ובין הקורה ועם אחת השערות החדות שלה בתנוחה מאיימת. הסתכלתי
למטה, לראות לאן בסוף אני אגיע ושוב הסתכלתי על הרוח. היא
הייתה כל כך יפה, נראתה כל כך כמו מלאך, שיער ארוך בצבע פנינה
כזה, עיניים כחולות בהירות נורא ומן שפתיים חיוורות מאוד, היא
עצמה גם הייתה חיוורת למדי, אבל כל כך יפה, לא האמנתי שהיא
תוכל לעשות לי את זה. הסתכלתי שוב למטה, פתאום המעקה נהייה
יותר ויותר גדול כל הזמן. כל כך פחדתי! זה אחד הדברים הכי
מפחידים שעשיתי בחיים שלי. המעקה כל כך יפה, כל כך מהפנט,
מרתק. לאט לאט המסגרת הירוקה שלו נעלמה ונשאר רק המעקה... סתם
משטח לבן.