דם ופשע
עוני וישע.
פרפר כחול,
מתקרב ומתרחק.
בוטח בי ומתקרב
אבל פוחד ומתרחק.

אותו מצב
כבר כמה זמן
כמה שניות מהירות.
שבמצמוץ, הפכו לשנים
הסיבה היחידה למצב
היא הפחד.
שנינו פוחדים ולא מנסים.

שמש אדומה,
שוקעת בים.
ים של דם
אדום וטרי.
ורק הפרפר כחול.

וחופשי.

אני מחכה ליום הזה.
ליום החדש
שבו הכל יתחיל שוב.
בתקווה שלא נחזור
על אותם טעויות.

שנלמד לבטוח, ולסלוח.
ביום שבו גם אני,
אהיה בחוץ. חופשייה.

ביום שבו אני אצא מהגוף הזה,
לנצח. ואעבור לאחד יותר טוב.

בעצם,
כשאני חושבת על זה...
הכל כבר השתנה.

היום בבוקר,
הכל היה בגווני אדום.
ולא שחור ואפור.
זה היה אדום חזק
הרגשתי שהוא שורף אותי,
עד עמקי נשמתי.

ועכשיו הכל שונה.
אני רואה הכל בטשטוש.
כל הצבעים וכל הרגשות,
כולם מעורבבים ביחד.

והפכו לשחור - שחור אינסופי.
אני רק מקווה שאני אוכל לראות שוב
לא איכפת לי מה ומתי, העיקר לראות.
ואז... ראיתי שוב, ראיתי ילדה.

עם בגדים קרועים,
ומאובקים.
שמעתי דברים.
דברים משונים, שלא אני אמרתי...

"מתי אני אצא?"
"מתי אני אוכל להיות כמוך?"
"כחולה, וחופשייה..."


ואז הבנתי.
אני הפכתי...
אני הפכתי לפרפר.
ואני נותנת תקווה לילדה קטנה.
ילדה קטנה, ואפורה.

עם סמל קטן ומשונה.
סמל צהוב, בצד חולצתה הקרועה.
סמל שנראה לי כ"כ מוכר.
הרגשתי שזו לא הפעם הראשונה
שראיתי אותו.

לא יכולתי לתת
לשניות שלה להפוך לשנים.
"אל תדאגי"  לחשתי לה.
והיא נרגעה.
ונרדמה.

מצמצתי והיא נעלמה.
ונזכרתי,  שרק אתמול,

התעופף לו פרפר חדש סביבי.