היא שוב בוכה, ושוב יושבת מכורבלת בתוך עצמה, ושוב מתנצלת,
ושוב שותה, ושוב אומרת שהיא אוהבת ושוב מרביצה ובוכה, מכורבלת
בתוך עצמה ומתנצלת ושותה ואומרת שהיא אוהבת ואני שוב מחייך
ומחבק וחוזר ומסתיר ואומר שמבין וכך מעגל אכזרי שלעולם לא
מסתיים וחוזר על עצמו שוב ושוב, ובטח גם לילדיי יקרה אותו דבר
ולילדיהם ולנכדיהם וניניהם וכך הלאה, מעגל אכזרי שלעולם נמשך.
מתלבט אם נתנו לזה שם בהיסטוריה, מעגל החיים? אילו חיים אלו?
כל פעם שהיא בוכה ושותה ויושבת מכורבלת בתוך עצמה, רעד של פחד
עובר בי ואני רוצה לעזוב את הכל, את המקום הזה, את הבית הזה,
את החיים האלה. לעצור את המעגל עכשיו, כשעוד אפשר. אבל אז היא
בוכה ויושבת מכורבלת בתוך עצמה ומתנצלת ונראית כל כך אבודה
ואני מחייך ומחבק ואומר שמבין ונשאר.
והוא, הוא שאשם בהכל, שהכניס אותה להיריון והביא אותי לעולם,
ושתה והרביץ, לה. ואמר שהוא אוהב ואז ברח, עזב אותה לבד, איתי.
הוא זה שבגללו היא שוב בוכה. אבל היא לא מרביצה לו, היא מרביצה
לי. והוא, הוא, בטח הכניס עוד אישה להיריון והביא עוד ילד
לעולם, ושתה והרביץ גם לה ואמר גם לה שהוא אוהב וגם ממנה ברח.
ובטח גם האישה ההיא בוכה ושותה ומרביצה ומתנצלת לאיזה ילד, אי
שם. ואולי לא, אולי איזה ילד כלשהו, אי שם, שמח ומאושר ויש לו
אמא שלא שותה ואומרת שאוהבת ואז לא מרביצה? ואולי הוא נשאר עם
אותו הילד, אי שם? אולי הילד הזה עוד יש לו אבא שכבר לא שותה
ונשאר ולא בורח ולא מרביץ לאמא שלו ואולי הילד אוהב את האבא
והאבא אוהב אותו? אולי זה הכל אשמתי שהוא עזב? אולי בגללי היא
שוב בוכה? אולי באמת מגיע לי שהיא תרביץ לי?
אז אני נשאר. ואז היא שוב בוכה, ושוב יושבת מכורבלת בתוך עצמה,
ושוב מתנצלת, ושוב שותה, ושוב אומרת שהיא אוהבת ושוב מרביצה
ובוכה, מכורבלת בתוך עצמה ומתנצלת ושותה ואומרת שהיא אוהבת
ואני שוב מחייך ומחבק וחוזר ומסתיר ואומר שמבין.