זאת ורדית. והיא סוחבת על עצמה בנאדם.
הוא קצת כבד.
חלק מהסיבות הן שורדית, מרוב דיכאון, לא ישנה ורק אוכלת יותר
מדי גלידות. ככה זה כשסוחבים בנאדם על הגב.
אז ורדית מדברת איתו וצוחקת וזה נפלא, אבל הגב כבר כואב, כי
הוא נסחב איתה, הבנאדם, לכל מקום.
בשלג זה במיוחד קשה. לא קל ללכת כי הרגליים טובעות בתוך
טריליון הפתיתים, והכל לבן ומסמא בסופות הקלות והקשות. וורדית
שלנו, ילדת קיץ, פתאום שמחה שחורף וקר כי היא לא מזיעה מהמאמץ,
והקור משכיח ממנה את המשקל על הגב. וזה גם מחמם, אתם יודעים.
מישהו על הגב זה לא צחוק לסחוב.
וככה היא אף פעם לא לבד.
ורדית יכולה רק להתלונן שהיא בודדה, אבל משהו מאותת לה בחום
ונעימות שהיא לא. אבל זה עדיין מציק, כי ורדית רוצה מישהו
אחר.. מישהו שבאמת.. איכפת לו... ואז ההוא מאחורה מלטף לה את
הפנים והשדיים וורדית כבר שלו. המחשבות על אחרים מתנדפות כמו
עלה ברוח, והעולם נצבע פתאום בורוד. ועל פה-ורדית נפרש חיוך
מאוהב.
והיא לא מבינה למה גברים מדהימים מסתכלים עליה בעניין, עושים
לה עיניים ופתאום עוטים פרצוף מבין-מאוכזב ומסיטים את מבטם
הצידה. הרי היא נראית לא רע, ופועלת לפי הספר.. מנענעת את
העכוז טוב טוב, במחשוף נדיב מקדימה, ועיניים חולמניות שקועות
בחיוך רטוב.
ובלילה... בלילה הוא עובר להיות מעליה. ככה כל לילה, כמו זוג
שפנים. כי לורדית אין מישהו אחר.
הרי מי ירצה ורדית אחת, שסוחבת על עצמה בנאדם כבר שנתיים? |