אתמול ראיתי מעיל שנראה לי מוכר, על אדם זר.
הוא היה כחול , די גדול, אוורירי וקל.
הוא דיבר אלי ואמר - היי, את זוכרת?
פעם קנית מעיל בדיוק כזה וחשבת כמה זה יהיה לו יפה.
אמרתי - זוכרת.
הוא אמר - ואח"כ חזרת וקנית גם מעיל לעצמך.
אמרתי - זוכרת.
הוא אמר - לא השתנית כלל.
אמרתי - נניח.
ואז היה רגע קל של מבוכה, שאלתי -
תגיד מעיל, איך זה שאתה עוד בחיים?
הוא אמר - את רואה?
ככה לפעמים כשהוא נתקע בחוץ בגשם לא צפוי, הוא מוציא אותי
מהמחבוא בבגז',
שם אני מגולגל בחושך כל השנה לא תופס נפח כלל, ליד הג'ק
והמשולש.
וואלה. אמרתי.
איזו נפילה, הא?
אה שטויות, הוא אמר. שמח לעזור.
על הכיפק, אמרתי.
ולפני שימשיך להיכנס בלי רשות הוספתי במהירות -
ועכשיו, תסלח לי, יש לי סמוראי קטן להוציא מהחוג בחמש וחצי
בדיוק.
אין לי זמן או רצון לגלגל זיכרונות עם מעילים.
אני אישה מאוד עסוקה.
למרות ש, היה נחמד באמת.
ואפילו די מפתיע.
לגלות שאתה בחיים.
כן, אני מבין, אמר המעיל.
זה ממש בסדר.
כל טוב גם לך.
וד"ש למעיל ההוא, את זוכרת, הירקרק..
אחלה, אמרתי.
אני אמסור.
ותרגיש טוב בבגז', הא?.. בייחוד בסיבובים!
מה את מסתכלת, שאל אבי ילדיי.
סתם. עניתי.
שום דבר מיוחד.
לא ידעתי שאתה פה. |