זה קרה בגשם האחרון שבו רצתי עם מגפיים ורודים בשלוליות.

ירדתי לגן עם אח שלי הגדול ליאור , בזמן שעשיתי את דרכי מעלה
נאבקת במדרגות הסולם המפחיד, ראה ליאור את דפנה ,השכנה, אני
בטוחה שהחלו לדבר על מזג האוויר כי הוא נגע לה בבגדים בדאגה
שהיא לא לבושה מספיק חם. כשהגעתי למעלה הסתכלתי מטה לאורך
הסולם המפחיד בתחושת ניצחון, מרגישה הילדה הכי אמיצה בעולם.
לפתע שמעתי כחכוח בגרון ומולי עמד ילד קטן וקול ילדותי בקע
ממנו ואמר לי "אני הצלחתי לעשות את זה כבר לפני שנה ,בכתה ב',
תנסי את הסולם השני, הירוק". נורא פחדתי מהסולם הירוק, זה היה
הסולם של הגדולים, אבל איך שהוא הלכתי אחריו כמו בלה אחריי
פינוקיו. הוא הצביע על הסולם הירוק וירד בו כאילו כלום כאילו
זה לא הדבר המפחיד ביותר שהייתי צריכה לעשות בחיי הארוכים.
לקחתי נשימה ארוכה, נתתי מבט אחרון, נפרד, בליאור ודפנה שכבר
החליפו נושא לחלקי הגוף, ועשיתי את זה. ירדתי למטה מתבוננת
בנער נטול השם מחייך אליי ואיך שהוא מרגיע אותי. "ילדה מה השם
שלך ?" שאל בחוסר עניין טיפוסי ועניתי לו באותו הטון "דנה ושלך
?" הוא ענה ולא שמעתי, לא היה לי נעים לשאול עוד פעם, בגלל זה
הוא היה בשבילי "סימבה" כמו האריה האמיץ הזה מ"מלך האריות".
למחרת שוב ירדנו לגן אני ליאור ודפנה. הפעם אני בטוחה שהם
החליפו נושא כי הם התחילו להסתכל אחד לשני בעיניים ממש מוזרות.
שוב פגשתי את סימבה ,הילד האלמוני, טיפסנו יחד על הסולם
והתחלנו לדבר כמו שרק ילדים יודעים. על השיעורים בחשבון, על
שיעורי תושב"ע המשעממים, על אחותו הקטנה, ליטל, שרק נולדה
וההורים שלו אוהבים רק אותה ועל זה שהוא דיי עצוב בגלל זה "פעם
הייתי המלך בבית, שביקשתי קינדר אימא הייתה קופצת למכולת של
אבא, גם אם היה כבר שתיים עשרה בלילה, רק בשביל להביא לילד
החמוד שלה קינדר מסכן. והיום, כלום". אני הייתי האחות הקטנה
בבית, ככה שלא ממש הבנתי על מה הוא מדבר אבל תמיד הקשבתי.
ככה היינו בערך שש שנים עד שהיינו גדולים מידיי בשביל הגן
והתחלנו ללכת לבית שלי, אליו כמעט ולא הלכנו כי הוא אמר שאחותו
הקרצייה תציק לנו, לי נראה שזה כי לא היה לו מפתח לחדר ולי כן.
ליאור ודפנה התחתנו וכמו שאימא אמרה לי חצי צחוק חצי רצינות
"את והילד של אלי מהמכולת הבאים בתור". אהבתי את הילד של השכן
ואהבתי לחשוב שיום יבוא ונתחתן וניקח מהמכולת של אלי את כל
הקינדר, שאימא שלו לא רצתה להביא לו. שנעשה חתונת שוקולד
מפוארת עם עוגת קינדר שיהיה כתוב עליה " דנה וסימבה לנצח
נצחים".

ככה היינו כל יום, ביחד, רק אנחנו, אף פעם לא משתעממים תמיד
מוצאים נושאי שיחה, סימבה היה מחכה את כל המורים ואני את
המורות, סימבה היה מספר לי סיפורים מפחידים ואני בדיחות. כמעט
אף אחד לא הבין את העולם הקסום שלנו, את הביחד המדהים הזה.

יום אחד המורה למתמטיקה לא הגיע וחזרנו הביתה מוקדם, ישבנו על
המרפסת שלי ואכלנו מלון. ראינו את ליאור ודפנה נותנים נשיקה
בפה והוא הציע שננסה וניסינו. הייתה לנשיקה הזאת טעם מיוחד של
קיץ, טעם של מלונים. מאז התנשקנו כל יום, לפעמים כמה פעמים
ביום. בהתחלה הייתה לי תחושה מוזרה בפה. עוד לשון לא שייכת
הייתה שם שלא רצתה לצאת והוסיפה לפה שלי עוד ליטרים של ריר
ורוק מיותרים. אחריי שהיינו מתנשקים הוא היה אומר לי משפט כמו
" זוכרת פעם בגן שהיינו ילדים קטנים?" ואני הייתי חושבת "בזה
הרגע הוא העביר את כל המיקרובים מהפה שלו אליי והוא חושב על
הגן?" אבל חייכתי. אחריי תקופה התחלתי ליהנות מהנשיקות, זה
דגדג לי בפה וכמעט ששכחתי מהמיקרובים ששטים לי מבסוטים
בחניכיים.
עוד ארבע שנים עברו וסימבה ואני כבר היינו ממש גדולים הוא
התחיל לשחק כדוריד בנבחרת בית ספר ואני התחלתי לרכל עם חברות
על מידת החזייה של יעל ועל האיפור המוגזם של נועה. נראה לי
שקוראים לזה להיות אישה. בהתחלה היינו נפגשים כל יום, כי אייתו
נהניתי יותר מעם הבנות, אבל היה לו כל יום אימון, זה היה קשה
מידי להיפגש. עם זה המשכנו לצאת ביחד כל שישי, על זה לא
ויתרנו.

זה היה חודש בדיוק אחריי שהתגייסתי הוא יצא לחמשוש ואני גם ככה
הייתי כל יום בבית. ישבנו כמו פעם דיברנו, הוא חיכה את המפקדים
ואני את המפקדות. הוא סיפר לי איזה סיפור מפחיד על חבר שלו
מהנבחרת שמת בשטחים ואני סיפרתי איזו בדיחה על ספורטאים. שכבנו
ודיברנו ושוב שכבנו ושוב דיברנו וסימבה סיפר לי שבגד בי עם אחת
החיילות שלו בצבא.

כשאמר את זה נזכרתי שיש דברים שלא משתנים שפגשתי בגן ילד קטן
ושוב ניצב מולי אותו ילד.      

זה קרה בגשם האחרון שבו רצתי עם מגפיים ורודים בשלוליות, זה
קרה בחורף האחרון שבו הרחתי את ריח התמימות באוויר, תמימות
שהתמוטטה עם עוגת הקינדר, תמימות שהלכה לאיבוד עם סימבה , הילד
של אלי מהמכולת, הגבר שלי.