המבט הראשון שלי נתפס לשלט הפרסום שהיה מוצג בתחנת האוטובוס.
כיאה לפרסומת לג'ינס, הפוסטר הציג דוגמנית שלובשת את המוצר.
היא הייתה עם הגב אלי אך הסתכלה אל מעבר לכתף שלה במבט כמעט
שובב וכמעט תמים. הרחוב היה חשוך והילת האור שבקעה מתחנת
האוטובוס גידרה את הממתינים בכלא משותף, אף אחד לא יצא מעיגול
האור והחשש לגשם שעלול לטפטף בקרוב צופף את הקבוצה אף יותר,
כולם בהכנה להידחף אל מתחת לגגון הישן, בין שלט החוצות לציור
של פיקאסו.
לקח לי רגע קל להבין שזה אינו ציור של פיקאסו אלא אדם אמיתי,
וכי מה יעשה ציור פוסט-מודרניסטי בתחנת הסעה? אבל תווי פניו של
האיש ( כן, לבסוף הייתי בטוח שהפנים הללו היו שייכים לאדם)
בהקו בחשכה ולא נראו שייכים לצוואר ולגוף שנבטו מהם.
ויותר מהכל, הוא היה מעוות, קשה היה להגדיר את העיוות, האף
שבור? השפתיים מעוקלות? הסנטר בולט מדי? והעיניים. עין אחת
הייתה ללא ספק גדולה יותר, ואפילו כפולה בממדיה מהשניה. אז
הבטתי רק לרגע ואז הפניתי את מבטי מחוסר הנעימות.
ואז הבטתי שוב. הוא הביט עלי חזרה.
למה הוא הביט עלי? אולי הבחין שאני הבטתי בו וזה הפריע לו? קשה
לי להאמין, גבר (אני בטוח למדי שהיה זה גבר) עם פנים כשלו
בודאי מורגל למבטים והצצות בסביבתו. בכל אופן מבטו החד גרם לי
להסיט את עיני בכפל מרץ, אי הנעימות הייתה כמובן גודלה הרבה
יותר.
התחלתי מחפש דברים להביט עליהם. המדרכה, עמוד חשמל, שולי הכביש
- כל דבר שנמצא היה בתחום מעגלי האור החיוור של התחנה. לא היו
אפשרויות רבות, ולכן מדי פעם העפתי עוד מבט אל פניו העקומות,
הוא עדיין הביט בי. מבטו העקשני הזכיר לי את עצמי, או לפחות את
איך שאני חושב שאני נראה בשעה שאני בולע אישה בעיניי. אני
מתסכל ואז היא מפנה את ראשה, אבל אני - לא מוותר לה - וממשיך
לנעוץ עיניים. בודק אותה, ישבנה, רגליה, שדיה מאחורי אריג מתוח
ובעיקר - עיניה. מבט ישיר אל תוך עיניה. עד שהיא מסיטה או
משפילה אותם. וגם אז - איני מוותר ובעקשנות מנסה ללכוד את
מבטה, איני מכיר דרך אחרת להשיג את תשומת ליבה. תמיד אני
משתוקק לקבל חיוך, או הרמת גבה. אולי אפילו קריצה!
הסתובבתי אל המעוות עם גבי והסתכלתי על שלט החוצות. הדוגמנית
שבפרסומת החליפה את בגדיה בינתיים וכעת הייתה לבושה בשמלה
שחורה ארוכה ודקה - וגם את ראשה סובבה, ולא הסתכלה עלי יותר
באותו מבט ספק ממזרי ספק ילדותי. הקול הסמכותי שאני שומע
ברגעים מעורפלים בראשי (היו פעמים לא מעטות ששיערתי שזהו קולו
של אלוהים) הזכיר לי שזה בלתי אפשרי שדמות מצולמת בתמונה תמוש
ובודאי לא תחליף את בגדיה, ולכן הגעתי למסקנה שאין זו הדוגמנית
מהכרזה אלא אישה אמיתית שכנראה ורק ברגע זה נכנסה אל בית
ההמתנה שלנו, אחרת בודאי הייתי משגיח בה קודם. הגב שלה היה כה
יפה! דק וגמיש ונמתח מצוואר לבנבן וכתפיים עדינות ועד לאגן
ירכיים בולט ורך למראה.
מסקנה נוספת התהוותה במהירות בתודעתי, הבטתי בחטף במעוות במקום
מושבו ואחר באישה היפה והבנתי: לא בי הוא הביט בשקיקה, אלא
באישה היפה כל-כך. התאכזבתי מעט, יש לומר. אף פעם אף אחד לא
הביט בי כך. ומדוע שיביטו? אברי פניי פרופורציונלים היו תמיד
(מלבד בכיתה ט' כאשר התנפחה לי העין אחרי שקראתי לבריון הכיתתי
"אידיוט". אפילו לא שיערתי כי מדובר בהעלבה, המילה נפלטה מפי
בכנות ובאינסטינקט הבעת הדעה המפותח כל כך אצלי. ובכן העין שלי
התנפחה לאחר מפגש רגיש עם אגרופו, אך הנפיחות חלפה לאחר מספר
ימים, וגם אז איני זוכר כי מישהו הביט בי בחדרנות כזו).
כשהאישה הסתובבה, לא הצלחתי לכבוש את חיוכי - כעת אוכל לנעוץ
את דוקרני אישוני באלה שלה (שירוקים היו, כך גיליתי באותו
הרגע). ציפיתי שתביט עלי לרגע, אבל התבדיתי. היא חגה במקומה
משעמום, וברגע בו מצאה מולה את המעוות - נעצרה. היא עמדה כבובת
שעווה ובהתה בו. אולי בהייה אינה מונח מדויק שכן היא בחנה אותו
לכל פרטיו ולעומק, יש לציין. (כעת שוב כמעט טעיתי לחשוב בה פסל
או כרזה לקידום מכירות, ובאותה שנייה הייתי מוכן לקנות כל דבר
אשר היה בסביבתה, כולל הכביש ועמוד החשמל, שכן שדיה היו
מדהימים ביופיים). וכך בעוד שלושתנו מסובים זה לזה בכלא האור
החיוור של תחנת האוטובוס וממתינים למספר עשרים ושבע - שאל מלא
רחמים כלשהו המשיך לדחות את בואו - הזכירה לי הסיטואציה כולה
את סופו של "הטוב הרע והמכוער". שלושה אנשים אשר סוקרים זה את
זה בזהירות.
קולו הסמכותי של התת מודע שלי שוב החל מתקיף אותי בשאלות
ובתהיות  עגומות. מדוע איש מהם אינו מביט עלי? מדוע הם מביטים
זה על זה? חוות הדעת שלהם זה על זה בוודאי הפוכה. האישה נגעלת
מהמעוות ואילו הוא נמשך אליה, ועם זאת שניהם מביטים זה על זה
בדיוק באותו מבט סקרני-עורג-מלא בחילה.
חריקת הבלמים של מספר עשרים ושבע ושריקת הדלת ההידראולית
בהיפתחה עוררו חיים בתמונה הקפואה בה שרינו. ראשון עליתי אני
על האוטובוס, משתחל במהירות בין האנשים, מציג לנהג את תעודת
ה"חופשי חודשי" שלי בחטף. זהו היום האחרון לחודש היום (ומעיד
על כך חשבון הבנק הריק שלי), למעשה הרכוש היחיד בעל הערך שיש
בארנקי הוא החודשי חופשי - ומחר אף זה לא יהיה. כך שמוטב ואסע
היום כמה שיותר. חשוב לאן? כל נסיעה - ואפילו כל המתנה בתחנת
הסעה כל שהיא, תביא עמה רצף של אירועים ודמויות אשר יעוררו
חיים בשכל הרדום בדרך כלל שלי. תפסתי מקום, בירכתי האוטובוס
אבל לא ממש בסופו. הנה חולף עלי פני המעוות (אלי, רק שלא
יתיישב לידי). הוא גם צולע מעט והאוטובוס, שהתחיל זה מכבר
לנסוע מנדנד אותו מצד לצד. הנהג אינו מיטיב בנהיגה ומזכיר לי
את הסיפור על פאטון ברוכבו את קרון השמש, כך שמעוות מיטלטל
כבובה על חוט ומעלה בת צחוק על פי. ישנו מקום ריק מעט מאחורי
ומעוות מתיישב בו. כדחליל אשר ניתק משדרתו וצנח על הקרקע.
כעת עוברת היפה, ומדהימה אותי בהליכה הישרה והמדויקת להפליא
שלה, בעוד האוטובוס חוטא בפניות חדות מדי ונוסע במהירות רבה
מדי על פני פסי האטה, היא איננה מושפעת ממערכת הכוחות
הצנטרפוגליים שפועלים עליה. אני מצטופף ככל שאפשר על מנת
להרחיב את המקום הפנוי לידי - שיראה מושך וערב לישיבה. לשווא
כמובן, עוד נותרו מקומות ריקים מאחורי. אני לא מתאפק ומסובב את
ראשי אחריה, רק כדי לגלות את הבלתי יאומן, האישה בשחור מתיישבת
בעדינות על יד הגבר בעל הפנים המעוותות. קפאתי לרגע בעוד היא
פותחת אתו בשיחה, מחייכת ומדי פעם מצחקקת במבוכה.
הסתובבתי בחזרה. לפעמים אני גם עונה לקול התת מודע שלי. התחלתי
לפתח תיאוריה שאינה ברת הוכחה על המין אנושי, הייתכן שהשקפת
העולם מעוצבת לא במוחו של האדם אלא בגופו?
כך שמבעד לעינה הירוקות של האישה בשחור, ייראה העולם יפה -
ומדוע לא בעצם? היאה צעירה ויפיפייה. גם מצליחה בודאי. חייה
יפים והיא מאושרת. והמעוות? בעיניו הלא יחסיות בגודלן ייראה את
העולם עקום. ולא יוכל לדעת איזו אישה מופלאה נחה לצדו, כל כך
קרוב. (הרי אם היה יודע  קשה להניח שהיה שומר על שפיות דעת, או
לפחות על רוגע ושלווה כפי שעושה הוא). ברכתי את עצמי על כך
שאיני יפה יתר על המידה ואף לא מעוות ומשום כך ניחנתי בראיית
עולם מפוקחת ונורמלית, באמצעותה אני יכול לפענח את הנעשה
וסביבי ולחקור אותו בצורה אובייקטיבית ומעל לכל - שפויה.
מצד שני, אני מדבר לעצמי, אז לך תדע.