היא כל כך רצתה את זה.
היא כל כך רצתה במותם. כל כך הרבה שנאה אותם.
היא רצתה לבתר אותם לחתיכות ולקבור אותם בספר הטלפונים הסיני.

היא רצתה שיכאב להם.
שהם יסבלו.
שהם יתענו.
אבל יותר מהכל, היא רצתה להתאבד.
היא רצתה להפסיק את הקולות, את כל הצלילים שפגעו באוזניים
אטומות ממילא.
היא לא באמת רצתה שהם ימותו. היא פשוט רצתה להפסיק לסבול. תראו
איך שעניינים מתגלגלים.
להרוג את עצמה מעולם לא היה לה יותר מדי אומץ.
היא שמעה שכל הבנות בולעות וכל הבנים חותכים ושתי הדרכים לא
ממש מצאו חן בעיניה באותם רגעים. לא היה לה איכפת להשאיר גופה
מרוטשת אבל גם לא היה לה יותר מדי כוח לטרוח. היא היתה עצלה.

בערב שלפני יום הזיכרון היא לקחה את הרובה של אבא שלה מהצבא,
וספר תנ"ך אחד.
היא הכניסה את הרובה המלא ישר לכיס המעיל הרחב והשחור שלה.
באוטובוס בדרך היא דקלמה כמה פסוקים.
היא לא באמת האמינה בזה.
אבל היא היתה צריכה להאמין במשהו ברגעים ההם.
כשהיא הגיעה לכיתה, היא נראתה כמו כל בת 15 ממוצעת ועצבנית.
כמו שהיא נראית כל הזמן.
היא הניחה את ספר התנ"ך על השולחן, וזה - אולי - היה צריך
להיות הרמז הראשון לכך שמשהו ממש לא בסדר איתה.
היא קראה בו כל הבוקר וזזה אחורה וקדימה. היא בדקה את כמות
הכדורים שהיו לה במחסנית.
היא ירתה.
מישהי נפלה, כבדה כאבן, על הרצפה הקרה והלא מקבלת.
היא המשיכה לירות.
היא לא ראתה ולא הרגישה ולא הריחה.
היא ירתה.
היא נהנתה.

אף אחד מהם לא הגיע לגן עדן.