מפציץ חמקן אני, עושה דרכי לבטח, מעבר לגבולות.
שקוף לעויינות, איני מחזיר גלי מכ"מ, גם לא עלבון,
רק האור הירקרק מבליח על מפת נישמתך שעל ברכי.
דואה אני חסר משקל כמעט,  קליל כפרפר האפלה,
צולל, נוגע-לא-נוגע, אל פני תוף בטנך המתוח,
ונוסק מהר אל-על, מתהפך בגלגול ניצחון צוהל.

בדממה נוחת אני, בשטח מת מוגן מירי,
קובר חופת המשי השחורה, ומזדהה בשטח.
אצבעותי מסמנות את קוי הגובה, הסובבים גבעות שדיך,
ולשוני גולשת אל הסבך החם שבין ירכיך, לתור אחר
המעין, זה שאת קול פכפוך מימיו, חרתתי בזכרוני,
לפני צאתי לתור, את ארצך הלבנה, הלא-נודעת.

כן, אני מעדיף את חסותה האוהבת של החשכה.
מגשש דרכי בזהירות, שלא לפגוע,
שלא להותיר עקבותי בך, אף לא ברמז.
אולי מחר ישחזר את מסלולי גשש מומחה,
חד עין, שקנה קש שבור, טביעת רגל, אבן שהוזזה,
ילמדוהו את כל אשר ארע בינינו, והוא ישפטך על זאת.