קראו לה פורה והיא היתה מכשפה, וברור שלא היינו צריכים להתעסק
איתה בכלל, אבל כשאתה בן שלוש עשרה (שזה היה הגיל של צחי,
כולנו היינו צעירים יותר אבל צחי היה זה שהחליט את כל ההחלטות)
ואתה גר איפה שאנחנו גרנו, אז יש לך בערך אלף שעות ביום לעשות
שטויות, ואחרי שאתה גומר לעשות את כל השטויות האפשריות, אז אתה
מתחיל לעשות דברים לא טובים באמת, כמו למשל להתגנב לבית של
המכשפה השכונתית (שאפילו המבוגרים בשכונה פחדו ממנה) ולסחוב
משם את ספר הנשמות שלה ואת גרגרי הירח שהחזיקה בתוך שקיק מבד
קטיפה אדום שהיה מונח בתוך צנצנת זכוכית כחולה, קבור בתוך שיני
שום וגבישים נוצצים של מלח.
שלא תטעו, אין מדובר בשכונה פרימיטיבית כל כך, ואנחנו הילדים,
כמו אחינו הבוגרים כבר זלזלנו באמונותיהם החשוכות של המבוגרים
בשכונה, וכמו אחינו, גם אנחנו לא ראינו בפורה דבר מלבד מה
שהיתה למראית עין, זקנה גרוזינית עדויית זהבים ושמנה שהיתה
מהלכת לאיטה, בצליעה קשה (שגם אודותיהם רבו הסיפורים והאגדות)
את המרחק הקבוע שבשילוש הקדוש לכל נשות השכונה, מכשפות או לא
מכשפות - שוק, הרצל, בית. הרצל, למי שלא גדל בינינו, היתה בעצם
גינת הרצל, שהיתה בעצם עיגול עפר בקוטר עשרה או חמישה עשר מטר
שארבעה ספסלים חומים מרוטים ניקדו אותו, עליהם היו הנשים
הגדולות יושבות לנוח בדרכן מן השוק או סתם בשעות הערביים של
ימי הקיץ, כשהיה חם מידי בבית ורוח ים מלוחה היתה מתגלגלת בין
הבניינים ומצננת מעט.
הן היו יושבות שם, מתאספות כמו ציפורים על חוטי החשמל בסרט של
היצ'קוק, מפטפטות ומרכלות ביניהן, מתלוננות על כאבי הגב ועל
הקיצבה הזעומה ומתעדכנות זו בשיגרת יומה של זו, שלא היה כל
שוני ביניהן בעצם, לפחות לא בעיניו של ילד צעיר הנתקל בהן בכל
יום כמו היו חלק מתפאורת חייו הקבועה. מצחיק איך אתה חושב בתור
ילד, נדמה לך שהמראות האלה לנצח יהיו, וכאילו מאז ומעולם היו
שם, וכשאני שב היום ומעלה בעיני רוחי את הפנים הזקנות שלהן,
מיוזעות ונאנחות, נדמה לי כאילו מעולם אחר הן נלקחו, מחיים
אחרים, כמעט זרות לי לגמרי.
בגינת הרצל היינו מציקים לפורה ומתעמרים בה בדרכם של ילדי
שכונות מלאי מרץ חסר תכלית. היינו חולפים על פניה באופניים
החבוטים שלנו, חורצים לשון, מקללים ומקניטים ולפעמים (אבל זה
רק צחי העז) אף מושכים בסלים שנחו לרגליה וכל תכולתם היתה
נשפכת על הארץ, קמח ותפוחי אדמה ואורז מתגוללים על העפר לכל
צחוקינו הכבוש והכבוש פחות.
אז כמו שאמרתי כבר הכל התחיל בגלל צחי שהיה גבוה חזק ומטורף
מכולנו. צחי שיחק כדורגל עם הילדים הגדולים, בני שש עשרה ושבע
עשרה, ולא היסס לריב מכות גם עם המפחידים שבהם. הוא היה קם
בארבע בבוקר והולך לשוק עם אבא שלו שהיתה לו עין אחת מזכוכית
וריח של זיתים דפוקים ומלפפונים חמוצים, ושם היה עוזר לו למכור
בבאסטה הקטנה שלהם עד שהיה צריך ללכת לבית ספר. כולם בשכונה
הכירו את צחי ואת אבא שלו מושה והמבוגרים תמיד היו מתווכחים
ביניהם אם הם עשירים או לא. חלק היו תמיד טוענים שהם כן כי אבא
של צחי מכר חמוצים כל השבוע מהבוקר עד הערב וחלק אמרו שלא כי
בשעות שהוא לא היה מוכר חמוצים הוא היה הולך למועדון בנמל לשחק
רולטה ופוקר ושם היה מפסיד את כל הכסף וחוזר הביתה כמעט בשעה
ארבע ושוב הולך לשוק.
אנחנו הילדים לא חשבנו אם אבא של צחי עשיר או לא, אנחנו אהבנו
את צחי והערצנו אותו. הוא היה ממציא משחקים חדשים כל הזמן
וגורר אותנו להרפתקאות מעניינות כמו לנסוע באופניים לראש
הניקרה או לקפוץ על פרות ענקיות ברפת של קיבוץ כפר מכבי, הפרות
הפחדניות היו מיד קופצות ומתחילות להשתולל ומעיפות את הרוכב
האמיץ באוויר ישר לתוך החרא שלהן, מה שהיה כיף אמיתי כי זה רך
ולא כואב.
אני רואה ילדים של היום שבגלל כתם של גלידה ירוצו הביתה להחליף
חולצה ולא יכול שלא לצחוק בגעגוע כשאני נזכר בדרך חזרה
מהקיבוץ, כשהערב כבר כמעט יורד, שורה של ילדים על אופניים,
רעבים ועייפים, השרירים תפוסים ממאמץ המשחק, וכולנו מכוסים חרא
ריחני מכף רגל ועד ראש. אף אחד לא כעס עלינו ולא שאל למעשינו,
הורינו היו עסוקים בפרנסה ושמחו על שלא הטרדנו אותם בבקשות
מיותרות. העסקנו את עצמנו, חזרנו בריאים ושלמים הביתה וזה היה
טוב מספיק בשביל כולם.
היום שבו התגנבנו לבית של פורה היה יום קיץ דביק של סוף החופש
הגדול, כשההורים כבר מותשים ועצבנים ואנחנו מוכי שעמום וזיעה
ונוחים במיוחד להשתולל ולהסתבך בהרפתקאות מסעירות מתמיד.
נפגשנו כרגיל בתשע בבוקר מול המכולת של גבאי, וכמו תמיד
הצטופפנו כולנו בצידו המערבי של הבית הקטן שנראה כמו מחסן אפור
ומטולא וחיכינו שם לידו החיוורת של שימי, הבן של גבאי, שדרך
סורגי החלון האחורי היה משליך אלינו שקיות שוקו ושוקולדים
מצופים בשם טוב טעם שמאז לדעתי כבר פסו מן העולם אבל אין
ישראלי גאה שלא יזכור אותם בחיבה יוצאת דופן, על אף איכותם
הירודה והאריזה המכוערת שבה נארזו. את השלל היינו תוחבים בתוך
המכנסיים הקצרים ומסתלקים למגרש הכדורגל העלוב של השכונה, לפני
שיבחין גבאי במעלליו של בנו ויצליף בו כהוגן. בדרך היינו
ממלאים את פינו שוקולד ויונקים משקיות השוקו בהתלהבות שאין
דומה לה גם אם יחיה אדם מאה שנה לאחר מיכן.
אותו בוקר אמורים היינו להגיע למגרש כהרגלינו, אלא שאחד נעדר
מאיתנו ובהוראתו התקיפה של צחי, שתמיד דאג לכולנו וזו היתה אחת
הסיבות להיותו המנהיג הבלתי מעורער, נשלחתי אני, אודי חלפון
הזריז, על אופני לביתו, על מנת להעיר אותו ולהזכיר לו שהחופש
הגדול עומד להסתיים ולא יתכן שיבזבז בוקר שלם במיטה.
שמו היה מלכי פדידה והוא היה ילד שקט וקצת מוזר, בעל שיער צהוב
כמו חול ונמשים קטנים על האף ועל הכתפיים. מלכי לא היה טוב
במכות או בכדורגל ואפילו לא היטיב לרכב על אופניים, במשחקים
ובטיולים היה תמיד מתעייף ראשון ובתחרויות הסיפורים והבדיחות
אף פעם לא השתתף, הוא היה רזה בצורה בלתי רגילה וכמעט תמיד
נשמע כאילו הוא מצונן. כשאני חושב עליו היום, אני יכול לזכור
בחיבה את העדינות שלו, את יופיו הבולט ואת השעות הארוכות שבחר
לבלות עם הפטיפון במתנ"ס הקהילתי, מאזין למוצרט וביטלס ואושיק
לוי ובעצם לכל מה שהיה שם, אבל אז, בגיל ההוא, הדברים האלה לא
העניקו לו שום כבוד, ומן הסתם לא היה מתמזל מזלו להיות חלק
מהחבורה לולא חסותו הברורה והמורגשת של צחי, שבלי שום סיבה
מיוחדת אהב אותו ודאג להגן עליו ולשתף אותו בכל מעללינו.
כשאני נזכר עכשיו בבוקר ההוא בבית של מלכי, עולה פתאום
בזיכרוני הסיבה לתסבוכת שלנו עם פורה המכשפה, זה היה אמנם צחי
שהעלה את הרעיון והנהיג את ביצועו, אבל היה זה מלכי שבגללו עלה
בכלל הצורך במעשה, שלמרות אופיינו הפרוע היה מפחיד כל כך עד
שכמעט וסירבנו כולנו לקחת בו חלק.
משפחת פדידה גרה בבית קטן וישן, כמעט צריף, שסביבו היתה חצר
מוזנחת מלאת עשבייה וגללים של כלבים. עמדתי על אופני מחוץ לגדר
הברזל הנמוכה וצעקתי למלכי בקול, אך שום תנועה לא נראתה. קראתי
שוב, ועוד פעם ועוד, אך הבית נראה כמעט נטוש. אני זוכר את עצמי
מתלבט, לא היה בי כל רצון להתעכב שם מול החצר המלנכולית הזאת
וגם לא לפגוש באביו או באימו, שהיו שניהם אנשים מאוד לא
נעימים, אבל עוד פחות מיזה רציתי לחזור על עקבותי ולספר לצחי
כי אין לי מושג איפה מלכי וגם שלא טרחתי אפילו לדפוק על הדלת
ולשאול לשלומו. ירדתי, אם כן, מהאופניים וחציתי את החצר, דפקתי
כמה פעמים בדלת העץ הסדוקה ומשלא נעניתי פניתי להסתלק מישם
בהקלה, אבל בדיוק באותו רגע שמעתי רחש, ואחריו המולת כלים
מתנפצים, ואיזה רהיט שנגרר ודממה. ופתאום נפתחה הדלת בתנופה
מהירה.
אחותו של מלכי עמדה מולי מתנשמת.
היא היתה צעירה ממני בכמה שנים, בת שבע או שמונה, ונראתה בדיוק
כמו אחיה מלבד שיערה שהיה ארוך והגיע כמעט עד מרפקיה, היא לבשה
חולצה מלוכלכת ותחתונים בלבד והסתכלה בי רגע ארוך בשתיקה. אני
חושב שהייתי נבוך מולה, כי לקח לי זמן לסדר לעצמי משפט פשוט
אחד, אבל היא הקדימה אותי ואמרה בקולה הדק,
"קסטר מת."
ועוד לפני שהספקתי להבין מה זה אומר נשמע קול חד של חפץ מתנפץ,
אחותו של מלכי העיפה מבט שקט פנימה (אני עדיין זוכר את שמש
הבוקר נופלת על השיער שלה כשחיכיתי) ואז השיבה אלי פנים
עצובות,
"מלכי עצוב נורא." אמרה, "אמא סיפרה לו רק עכשיו."
"אבל מה זאת אומרת מת?" זוכר את עצמי עם השאלה המטומטמת, "מה
זה מת, איך יכול להיות שקסטר מת?"
היא הסבירה לי בשקט שמשאית זבל דרסה אותו מוקדם בבוקר, אבא שלה
ראה את זה כי הוא בדיוק יצא לעבודה שלו בדואר וקסטר רץ אחריו
אל הכביש והנהג של המשאית לא הספיק לעצור ודרס אותו. וקסטר בכה
ובכה עד שלאט לאט הוא הפסיק ועכשיו הוא שוכב ליד הבית שלהם על
סמרטוטים שאבא שלהם שם לו, והוא מת, ואבא שלה אמר שכשהוא יחזור
מהעבודה הוא יקבור אותו באדמה כי לא היה לו זמן בשביל זה
בבוקר. ועוד היא סיפרה שכשמלכי שמע על מה שקרה, הוא רץ החוצה
עם תחתונים וישב ליד קסטר ונישק אותו ובכה ובכה ובכה ואז הוא
נכנס הביתה והתחיל לצרוח על אמא שלהם ולהשתגע ולזרוק דברים
בבית ובדיוק כשהיא סיפרה את זה שמעתי עוד משהו נופל ונשבר וכבר
ממש נבהלתי כי כל מי שהכיר את מלכי ידע שקסטר היה הדבר הכי
חשוב בעולם בשבילו, יותר מהאופניים שלו ויותר מהספרים שלו,
ולפעמים אפילו יותר מהמשפחה שלו.
מלכי מצא אותו ליד המכולת של גבאי, שנתיים וקצת לפני כן,
כשקסטר עוד היה גור קטן ורזה וחולה מלא קרציות וכינים, וכולם
אמרו עליו שהוא מלא מחלות ושהוא מסוכן ושבכלל הוא במילא ימות
עוד כמה ימים, אבל מלכי התאהב בו מהרגע הראשון ובאותו יום הוא
לא בא איתנו למגרש, הוא לקח את הגור הקטן הזה הביתה ושטף אותו
והוציא לו את כל הקרציות וניקה אותו עד שהפרווה שלו היתה רכה
ומבריקה, והוא נתן לו לחם טבול בחלב והאכיל אותו באצבע שלו כי
הוא היה כל כך חלש שלא היה מסוגל לאכול וכשאמא של מלכי באה
הביתה היא כעסה נורא ולא הסכימה בשום אופן שיהיה כלב בבית, היא
אמרה שאין להם כסף לקנות לו אוכל ושאין לה כוח לנקות את הפיפי
שהוא יעשה לה בכל הבית. אבל מלכי לא הסכים לוותר, הוא אמר שאם
קסטר לא נשאר, אז הוא, מלכי, יברח איתו מהבית והם יגורו ברחוב
בדיוק כמו רמי, מהסיפור "באין משפחה", ובסוף אמא שלו ויתרה
וקסטר נשאר, ואנחנו נסענו על האופניים למפעל איפה שאבא שלי עבד
והבאנו לו ארגז גדול וריפדנו בשמיכה ישנה ומלכי הסכים שקסטר
יגור במרפסת, וככה הצטרף קסטר למשפחת פדידה והוא גדל והתחזק
והפך לכלב גדול ומהיר שהיה הולך עם מלכי לכל מקום, כולל לבית
ספר ולטיולים. מלכי קרא לו קסטר כי הוא היה ג'ינג'י לגמרי
בדיוק כמו הגנרל קסטר מהאנציקלופדיה המצוירת, שהיה מפקד בצבא
האמריקני והיה נלחם באינדיאנים באומץ לב ובגבורה, ולמרות
שכולנו באופן עקרוני היינו תמיד בעד האינדיאנים כי הם היו הרבה
יותר מופרעים ומגניבים, היינו חייבים להסכים שהגנרל קסטר, עם
הסוס הלבן והשיער הארוך והאדום שלו, היה בהחלט מגניב אמיתי
וגיבור ולא יכולנו שלא להיות גם קצת בעדו בגלל זה.
צחי הסתכל בקסטר רגע ארוך מכולנו, וכשהרים את עיניו היה מבטו
חמור ורציני כפי שלא ראינו מעולם, הוא דיבר אל מלכי בקול שקט,
אבל ניתן היה להבחין שהמראה היה קשה מנשוא גם עבורו. אני לא
זוכר מה אמר, אבל מלכי לא היה מוכן לשמוע. למעשה, נראה היה
כאילו לא היה מודע כלל לנוכחותנו. עיניו היו נעוצות במדרגה
עליה ישב, באצבעותיו מולל את שרוך נעל ההתעמלות המאובקת שלו
ורק כשצחי סיים את הנאום הרים אליו מבט שלא ידעתי אז מה
פישרו.
את הדרך למגרש עשינו בשתיקה לא אופיינית, היחידי שדיבר היה
אלכס, ילד נבוב שמעולם לא הצטיין ברגישות יתר, ואחרי שישבנו
קצת בפינת המגרש המבוקע כמו שדה בשנת בצורת קם צחי ממקומו
ודיבר, זה היה הרגע שבו ידעתי לראשונה, שגם צחי, אפילו צחי,
יכול לטעות. בגדול.
"אפשר להציל אותו," הוא אמר, "אפשר לעשות את זה."
הרעיון שלו היה טיפשי כשם שהיה נועז, ולמרות שכולנו התנגדנו,
מי בגלל חוסר ההיגיון שבתוכנית ומי מפחדנות גרידא, הרי שבסופו
של דבר היינו ילדים, אף אחד מאיתנו לא רצה לפספס את ההרפתקה,
אף אחד לא התעמק בתוצאותיה האפשריות, ואף אחד לא היה מעז
להוציא את עצמו מהחבורה. כמו תמיד בשנים הרגישות, המבוהלות
האלה, בשכונה שכוחת האל הזאת, כל גילוי של אינדיבידואליזם
כמוהו כהתאבדות חברתית, וזו משולה כמעט למוות.
התוכנית היתה כזאת. אלכס וגברי, שאף אחד לא סמך על קור הרוח
שלהם יותר מדי, יהיו הזקיפים, תפקידם היה לשבת על גג הבית הקטן
של פורה ולהזהיר מפני סכנה מתקרבת. גידי חסיד ומוטי אלימלך,
רזים ואתלטים, היו אלה שיטפסו על כתפי האחרים בסולם גנבים
המיתולוגי, יחדרו לבית דרך החלונות הגבוהים ויפתחו את הדלת
האחורית שפנתה למחסן עבור צוות חוד החנית של המבצע, אודי חלפון
שוקי אלבז וצחי כמובן, שהיה היחיד שידע בביטחון מה לעזאזל
אנחנו גונבים.
כולנו ידענו על ספר הנשמות, אותו ספר גדול (חום, שחור, או
אדום, לפי הסיפורים בשכונה), שהכיל את כל הידע החשוב והקדוש
שהעניק את הכוח לגרגרי הירח לחולל כשפים וקסמים, להפוך ליבן של
נערות נחשקות, לרפא חולים מתייסרים או להטיל קללה נוראה על
ראשם של נבלים. הספר הזה יכול היה לעשות את הבלתי אפשרי, החסר
סיכוי והעל טבעי. כך לפחות האמנו. או שרצינו להאמין.
זמן הביצוע נקבע לשעות אחר הצהרים של אותו יום. פורה, כך
ניחשנו, תהיה בהרצל, על הספסל הקבוע שלה, עם המטפחת האדומה בה
ניגבה את זיעת הפנים בין אנחה לצחוק, מה שהעניק לנו חלון
הזדמנויות נדיב של שעתיים לפחות לסחוב את הספר, להשיב את קסטר
לחיים ולהחזיר את הספר בביטחה למקומו. וזה היה קסום לפחות כפי
שזה היה אדיוטי.
אני זוכר את הכל. פניו הנרגשות של אלכס מציצות מעל גג הבית,
ולצידו גברי, בתחושת חשיבות נדירה שזכה לה, שפוף ודרוך סורק
בעיניים מצומצמות את הרחוב ואת הסימטאות המסועפות סביבו. גבו
הארוך והדק של גידי, רגליו המתוחות של מוטי מתנודדים על כתפיים
רכות של ילדים ומשתחלים בחתוליות דרך חלון סרבני שמאן להפתח
לכדי יותר מסדק צר, הציפייה המסעירה מול הדלת, להכנס, לחפש,
לקחת ולברוח.
הבית של פורה היה אכזבה קשה לשוחרי המיתוס שהיינו, הוא היה קטן
ואפלולי באותה שעת ערביים, אוויר דחוס ומהביל עמד בו והעליבות
נטולה היתה כל חן או מסתורין לו קיווינו במעמקי ליבנו הצעיר,
החלל היה עמוס כלים ובגדים וספרים ושאר גרוטאות של זקנים
ואנחנו עמדנו דקה אחת בחוסר אונים, הדם פועם ברקות ובחזה
בעוצמה שכמעט ואינה מותירה כוח בשרירים לבצע את המלאכה, ואז
צחי הראשון להתעשת,
"חפשו את הספר." לחש לי קצרות ונעלם בחדר השינה. ליבי שלי היה
עולה על גדותיו מאושר וגאווה על שבחר בי לסגנו במשימה, חדור
מוטיבציה ותחושת שליחות שכמוה לא מצאתי בי שוב, לא בקורס
קצינים ולא באוניברסיטה, גם לא במערכות היחסים הרומנטיות שחצו
את חיי מאז,
הסתערתי על מדפי הספרים, זיעה מלוחה נוטפת על עיני והאבק
המתערבל בחדר מרוב תנועותינו נדבק לגופי כמו לופת אותי מכל
עבר, אני זוכר את זרועותיו השחומות של שוקי אלבז, שקט ויסודי,
לצד זרועותי שלי, מחטטות בין ערימות הספרים הבלתי נגמרות,
מחפשות משהו שנראה קצת אחרת, משהו שנראה כמו ספר כשפים.
צחי מצא את שקיק הקטיפה היקר, בעיניו הבריק ניצחון אמיתי והוא
התנשם במהירות מטורפת, "מצאתי, עכשיו רק הספר."
דקות ארוכות היינו שם, ממדף למדף רף הפאניקה עולה, אדרנלין
מאיים להעביר אותך על דעתך, העיניים מתקשות להבחין כבר בתוך
האבק והזיעה, טיפסנו על כסאות כדי לבדוק את המדפים העליונים,
מעל הארונות העמוסים ביושן וזיקנה, חיים שלמים שנדחסו בחוסר
סדר, אלבומים של תמונות, כלים מהנחושת וזהב, פסלים מהשד יודע
איפה. אני זוכר את עצמי לוחש בהיסטריה,
"אני חושב שזה כאן."
צחי ושוקי הסכימו שזה הספר. עטוף בנייר שקוף כמו פרוסה ענקית
של גבינה צהובה במכולת של גבאי, מצאתי אותו בתוך ארגז כבד שכמו
נלקח מאתר צילומים של אחד מסרטי הפיראטים שאהבנו כל כך, והוא
היה כתוב כולו בכתב יד, ולא היה עליו שם ולא שום סימן מסתורי.
לקחנו אותו ופנינו ללכת.
ברחנו מישם כל עוד נפשינו בנו, נלהבים ומאושרים חצינו את
השכונה אל הבית של מלכי. ושם, מול גופת כלב שהתחילה כבר להצחין
ולהקרש, ניסינו את מזלנו.
מביך אותי גם היום לחשוב עלינו שם, כורעים על ברכינו, מחפשים
נואשים אחר משפט או מילה שנראה רלוונטי או יעיל, וכאב האכזבה
שנחלנו מותיר אותי גם היום בתוך עצב חסר מילים, עיניו של מלכי,
פיו הפתוח למחצה של קסטר המת, שתיקתו של צחי אחרי שנואש.
לא היה טעם עוד. וכולנו ידענו את זה.
מה שקרה הלאה היה רק התעמרות אכזרית של הגורל בנפשות הרכות
שנפלו לידיו. בייאוש שיעורר גיחוך רק בליבו של מי שלא היה אחד
מאיתנו חזרנו צחי ואני אל הבית של פורה, בלי זקיפים ובלי מחשבה
מוקדמת נכנסנו בדלת האחורית של הבית, ושם עמדנו פנים אל פנים,
ספר הנשמות ושקיק גרגרי הירח שלה בידינו, מול פורה הזקנה,
המכשפה השכונתית והיחידה שהכרנו, בביתה שלה, מול מבטה המופתע
שהפך מאיים מרגע לרגע, נוצץ מתוך פניה שבמבט מקרוב (וצחי הסכים
איתי לגמרי בעניין הזה) נראו הרבה הרבה יותר מפחידות מאי פעם.
מוזר, אבל אני לא ממש זוכר מה אמרה לנו או מה אמרנו אנחנו,
בלשון מגומגמת סיפרנו לה מדוע פרצנו לביתה ולמה, והיא לא דיברה
עם הורינו ולא עם איש מהמבוגרים בשכונה. בתחילה חשבנו שלה
כמובן יהיה עונש אחר ומיוחד ונורא מכולם עבורינו, שהרי פורה
היתה מכשפה אמיתית, ובכוחה היה להפוך אותנו לעכברים או לירקות
או לנציבי מלח, שנים אחר כך היינו צחי ואני מתבדחים שהנה צמח
לך זנב של חזיר או הנה אתה מתחיל להדמות למלפפון הזה שבידך.
אבל פורה לא עשתה לנו דבר מכל מה שהיתה מסוגלת, ועל כך הודינו
לה תמיד כשחלפנו על פניה בהרצל, אם במבט או בחיוך, ואם בעזרה
בסחיבת הסלים אל הבית, ואיש מלבדנו ומלבדה לא ידע מעולם על
המקרה.

רק זיכרון נותר לי מאותה שכונה ומאותה חבורה, וגם אם בראי
השנים נוטים דברים להחשף במלוא טיפשותם, עדיין, כמו שהרפתקאות
אמורות להיות, גם זו נתנה רפואה לליבם הרותח של ילדים, בדיוק
כמו שאמר כבר משורר -  היה מקסם ילדות, היתה גם סערה - ובזאת
הרי הדברים אמורים.
לא דיברנו עם פורה ולא עם איש על המעשה, גם לא אחרי אותו בוקר,
שבועיים וקצת אחרי אותו יום, כשאבא של מלכי מצא בפתח הבית שלהם
גור כלבים מתפנק עם קולר אדום ונוצץ תלוי בצווארו. מלכי אהב
אותו אהבת נפש, למרות שהוא לא היה ג'ינג'י בכלל, ואני בכלל לא
זוכר איך קרא לו בסוף.