לטלי, זוכרת שישבנו בדשא והשמש מעל



זוג זקנים יושבים בפארק ומקטרים שעות.
מסתכלים אחד על השני ומתחילים לבהות.
שמואל קורא ספר וממלמל.
חנה מתקנת סוודר שהתקלקל.
"שמואל נעשה קצת קריר".
"אז תילבשי איזה סוודר", הוא מסביר.
היא מביטה בו ואת האף מעקמת.
אך הוא מתעלם וממשיך לשבת.
"שמואל!", היא צורחת צעקה רמה.
"למען השם, מה עם קצת הבנה".
הוא נאנח ויודע שאין דרך אחרת,
ומריב לא תבוא תועלת.
"נו, קומי מיידלה", הוא קם ואמר.
"חוזרים הביתה נהיה כבר מאוחר".