שני פותחת את הדלת ומיד ממהרת לעבר החדר שלה. אבל היא נעצרת
וחוזרת אחורה. משהו נקלט לה בזווית העין. הבהוב המזכירה
האלקטרונית. שתי הודעות חדשות. ראשונה, אמא מתקשרת להודיע
שתגיע מאוחר. מה חדש? שניה, גל מגמגם מבעד למכשיר: "שני,
אממ... תת... תתקשרי אלי. מת... מתגעגע אליך ו... אה אני אוהב
אות... אותך".
היא מתיישבת על הספה ושומטת ראשה אחורה. קצת מבוהלת מהחיוך
הענקי שמרוח לה על הפרצוף. חיוך טיפשי, ילדה קטנה. מוזר, כבר
כמעט חצי שנה יחד והיא עדיין כל כך מאוהבת. כמה מתוק, אהבה
ראשונה. אהבה אחרונה. הוא אפילו היה הראשון שלה. הראשון שאתו
שכבה, ביום הולדתה ה-17. ואז מה אם הוא גדול ממנה בשנה? ואז מה
אם הוא כבר שכב עם יותר מדי בנות? ואז מה אם הם היו יחד רק
חודש כשזה קרה? אז מה? אז מה שהיא עושה עכשיו זה מיד להרים
אליו טלפון. היא כל כך אוהבת את הגמגום הזה שלו, היא חושבת שזה
חמוד אבל הוא שונא את זה. גם אני שונא את זה. הוא נבוך כשהיא
מדברת על זה כאילו זה הדבר הכי טוב בו ואפילו אני נבוך לראות
ולשמוע הכל והם אפילו לא יודעים.
המספר שלה מופיע על צג המכשיר שלו והוא עוצם עיניו, חושב
לעצמו: "מה לא אעשה עכשיו... הייתי מוכר את נשמתי לשטן ורק לא
לגמגם עכשיו... הכל".
הוא עונה לה בביטחון והיא קצת מתבלבלת.
"אולי תבוא אלי?"
הוא בא.
אחרי המין היא נרדמת. הוא מביט בה ישנה ולוחש באוזנה ברכות:
"אני אוהב אותך". היא מתעוררת בבהלה. זו הפעם הראשונה שהוא אמר
את זה בלי לגמגם. הוא פתאום נראה לה כל כך מכוער ולא מושך.
אפילו דוחה. הוא מרגיש שהיא מרוחקת. מניח את ידו על כתפה. היא
הודפת אותו אחוזת היסטריה.
"למה אתה לא מגמגם?", צועקת.
"חשבתי שתאהבי אותי יותר"
"לא!"
הוא קם מהמיטה ואני לא יכול לראות אותם רבים. זה הזמן להפסיק
את זה.
תגידי יפה שלום. תגידי יפה שלום. תגידי יפה שלום!
היא לא אומרת.
להתראות שני.
"להתראות שני", הוא לוחש בביטחון, לא מגמגם.
הוא צונח לברכיו. נופל. עיניו עצומות.
"גל?
גל?
גל?"
מת.
המחשבות מתרוצצות במוחה. "מה לא אעשה עכשיו! הייתי מוכרת את
נשמתי לשטן לו רק יחיה! הכל!"
ראשה נופל. נח על הכרית. עיניה עצומות.
גל גל גל.
חי.