"In a haze,
a stormy haze
I'll be 'round I'll be lovin' you always,
always.
Here I am
and I'll take my time
Here I am and I'll wait in line always
always..."
-Coldplay
כמה זמן שלא הייתם במקום הזה, כאן בחוץ. מקום מיוחד, מיוחד.
אתה זוכר את זה שברגע שאתה מתיישב אתה מרגיש קור נעים ומכוון.
עזרה של אלוהים. קור שיביא אותה קרוב אליך, שתביא לך חיבוק,
להתחמם. בטן יפה כמו של בובה קטנה. עדינה, כל-כך עדינה. אם
הייתה הבת שלך לא היית נותן לה לצאת מהבית, בחיים.
ואתה מכיר את זה כל-כך טוב, אותה, אתה מכיר כל-כך טוב. את הטון
הזה בדיבור, הדיבור המלטף. אבל הוא לא אליך, הוא לחתיכת פלסטיק
מסריח, למקרופון שיעביר תוך שניות הכל מהאנטנה לשמים, שיגיעו
איכשהו לרשת סלקום, שיעבירו את זה אליו, לבן-זונה. בלי לפספס
אף גוון ברוך הנמס שהיא מטפטפת אל המכשיר. והוא בתגובה רק
מחזיר לה קרינה ששורפת תאי מוח.
איזה בזבוז. ואתה היית נותן כל-כך הרבה בשבילה, שהיא לא יכולה
אפילו לתאר לעצמה. את הירח היית קוטף לה אם זה לא היה כזה
קיטש, את הירח.
שתלך אתה חושב לעצמך, שתלך, מי צריך את זה?
זה גם ככה לא באמת מה שאתה רוצה, אתה יודע שלא. אתה לא יודע
כלום כבר. אתה רוצה רק להרגיש טוב, שיפסיק להציק לך הפחד הזה,
שהנשימות יזרמו חלק יותר לריאות ויצאו החוצה ברכות, בלי מאמץ,
בלי להשמיע קולות, בלי "אוף". אתה רק רוצה את עצמך בחזרה. נמאס
לך לחלוק, לחלוק הכל עם אנשים שלא חולקים איתך כלום. בא לך
לשכוח את הדרך.
אבל הנה אתם חולפים ליד המקום המיוחד ההוא, הקסום כמעט, שהוא
בסך-הכל חתיכת עץ מחוזקת היטב לאדמה, סמוך לחצי דשא חצי חרא של
כלבים. ספסל זה נקרא האובייקט ההוא, ספסל. והמקום ההוא אין לו
שם, אבל יש לו סיפור והיסטוריה וחיוך יש לו למקום הזה, ונצח.
וזה מה שחשוב, גם אתה לא היית צריך שם אם היית כל-כך נצחי,
אפילו אם זה רק לכמה דקות. זכרון זה דבר שלא תוכל להבין.
אבל שוב רק אתה שם לב למקום ההוא, והיא עוד מפרנסת את סלקום.
עוברת ליד פסל החירות שלך כאילו היה עוד סתם ספסל. תמיד זה
ככה, תמיד החיוך שלה הוא תמצית העצב שלך ותנועת שפתיים נורמלית
יחסית בעבורה. תמיד חצי חצי אצלכם זה חצי שלה ועוד חצי שתתן לה
מרצון גם אם היא לא תבקש. פעם היא אפילו אמרה לך שקשה לה
בלעדיך, אתה לעומתה לא צריך להגיד בקול בשביל שידעו שקשה. אולי
עדיף היה שלא הייתה אומרת כלום.
כשהיא צוחקת ככה בקולניות, אתה בולע את הלשון ומקיא את עצמך
החוצה. אבל היא עושה את זה 30 אלף פעם ביום אז התרגלת. כשהיא
צוחקת מהשנינות שלך אתה מצטער שלא נולדת בראד פיט. הוא בטח שלא
היה נחנק בגלל חתיכת מטר שישים עם ציצים קטנים. הוא בטח היה
מסובב אליה ת'ראש ומסביר לה בנועם שהחוק הראשון כאן זה שלא
שואלים שאלות. את החוק השני היא תדע לבד, כולם ראו ת'סרט. אבל
אתה לא בראדי'לה, אפילו לא דומה. אתה מחבק אותה כשהיא נותנת לך
להרגיש כאילו אתה שווה משהו. אתה מעריץ כל וריד ביד שלה.
כל ציפורן שהיא אי פעם כרסמה.
עכשיו הספסל ההוא האגדי כבר מזמן מאחוריכם, גם השיחה שלה עם
ההוא מתקרבת לקיצה. בכל-זאת, סלקום לבזק, ים בכסף. אתה משחק
אותה קשוח לחמש שניות וקצת, מפסיק את הסטופר ומתרענן. עכשיו
היא כולה שלך, עד שתסיים ללוות אותה הביתה, ואז כבר בזק לבזק
זה גרושים ותפרדו לשלום. בינתיים תעמיד פנים כאילו כלום לא
קרה.
מ-עכ-שיו. אולי תעצרו לשבת איפשהו, אם ירצה ה'.
לך יותר לאט, ככה, כן. ילד טוב. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.