ברגעים של ג'ון לנון אני יושב וחושב ומתעצב.
מתעצב המון בשבילי ובשבילנו. איזה מין דור אנחנו?
דור בלי תכלית, בלי מטרה.
לחלוצים שעלו לארץ פעם מזמן הייתה אדיאולוגיה,
אני בקושי יודע לאיית את זה.
דור בלי פרחים, בלי ערכים.
דור בלי שם, דור ה- X. כשאיקס משמעותו: "הכנס כותרת כאן".
דור הטלפונים הסלולריים.
נכון, תוכל להשיג אותי בכל זמן, בכל מקום,
אבל לא תיהיה לך סיבה לעשות את זה.

כשרבין מת נראה היה כאילו יש תקווה. הנה מלחמה אמיתית, משהו
מוסרי, ערכי וגדול לצאת נגדו. אבל רבין מת ולקח איתו הכל ביחד.
העצרת שהשתתף בה לפני מותו נגנזה מחמת שקריותה. עכשיו אחי הקטן
רואה טלויזיה וחושב ששמאלני זה קללה.
אז מה נוכל לעשות? איפה החופש?

כשרוצים להציל את הנסיכה, רצים לטירה הגבוהה, עם הצריחים
האימתניים, מתגבשים לכדי גוש, לקבוצה; אוחזים גזע עץ גדול
ופורצים את החומה.
החופש שאנו מנסים להציל לא כלוא בשומקום הם אומרים. הוא חופשי,
פשוט לא יודעים איפה הוא. כשהכל כל-כך פוסט-מודרני שרצח יכול
להראות ארטיסטי, קשה מאד להגדיר את המילה הזו. כשבן-אדם חושב
שנשיקה היא לא בגידה, רק זיון זה מעבר לחוק, באמת קשה להגדיר
חופש.

החברה ספגה כל-כך הרבה סובלנות שאין לה סבלנות לשום-דבר.
להגיד "אני אוהב אותך", זה קיטש. כך גם שירי אהבה. כוכבים וירח
זה פאסה. שמים זה שכבה של גזים שמקיפים את כדור-הארץ. בנות כבר
לא מחפשות
בנים יפים, שלא לדבר על אישיות או חס וחלילה הגינות,
הן מחפשות זין גדול.

אז נכון שאל-אס-די בוודסטוק זה לא הפתרון, את זה כבר הבנו. אבל
גם בטח שלא אקסטזי במסיבת טראנס. ולפני שננסה להגדיר פתרון
צריך לגרום למליוני הבריטני ספירס להבין שיש לנו כאן בעייה
עמוקה וקשה. אבל איך?
אולי איזה קליפ טוב של קריסטינה יסביר את זה. או שכדאי קודם
לתת לגיטימציה לאנורקסים? תלוי מה רווחי יותר.

ברגעים כאלו של ג'ון לנון אני מבין שהוא נרצח בגלל שהוא לא יכל
להמשיך להתקיים פה, בגלל שכשקורט קוביין הכריז על הניינטיז,
ג'ון לנון היה חייב להיות כבר עמוק באדמה, אחרת הפלנטה הייתה
מתפרקת.
ומה יהיה עלינו כשפול ימות? (שיבדל לחיים ארוכים)