תמונות מעורפלות,
שוכבות ללא סדר, באלבום, עטוף קטיפה,
מעוטר באותיות זהב,
היוצרות את שמה של נערה כה יפה,
הוא שמור היטב, בתוך נפשי,
מפחד לאבד את המעט שעוד אצלי.

חיוך גדול, ללא פנים,
זה כל מה שאני זוכר,
מולי היה טוהר, ללא מניעים,
והזיכרון רק גורם לרגש לההתגבר.
צחקת באותו ערב, צחוק נקי מדאגות,
צחקת כשיכורה, באישון לילה אפל,
מבטך, עינייך התכולות, הציטו אש בערפל.
ואני ניצב מולך, כבר לא מגשש באפלה,
ואני מביט בך, יצירה עדינה,
נוגע בך, נגיעה זהירה,
מפחד לנפץ אשליה מופלאה,
לוקח עוד נשימה ארוכה,
ואת עדיין מולי, כתשובה לתפילה,
נפשך כנועה, צמאה לחום,
גופך רפוי, שקוע בחלום...

התמונה מטושטשת, אך הרגש ברור,
התקווה מחייכת, אל מול גורל כה ארור,
לוקח עוד צעד מהוסס, עוד פסיעה קטנטנה,
בעקבות הרצון, ששינה את המפה,
הקצב לא מהיר, ההתקדמות זהירה,
אך הכיוון נכון, זאת ההרגשה,
עכשיו גם אני צוחק, ואולי רק לזמן קצר,
הכאב כבר לא צועק, הכאב ששייך לעבר.