מתוך שעמום חסר מוצא החליט לצאת לטייל בעולם הפואטי/אפי שבו
התגורר. יצא לדרך: כבר התכונן, ציפה, לקח עמו משקפיים ומכשיר
שמיעה, מפה ומצפן, את ומעדר, ויצא. רגע לפני שרגלו דרכה את
צעדה הראשון על הדרך המובילה לשם, פרס את המפה ובהה בה במשך
כמה רגעים. עיניו תרו אחר דבר מה במפה, ולרגע נדמה היה לו שלא
נמצא בה אותו דבר, אותו עניין שלא יכול היה להסביר. כבר החל
לדאוג, כשעיניו נחו סוף סוף על המטרה המבוקשת. מסתבר שהיא כן
שם. רווחה ניקרה בו. מזל...
השמש זרחה מעליו בעודו צועד בדרך. הוא עצר לרגע, והביט בה
בהתרגשות לקראת ההרפתקה שמצפה לו. נהנה מהחמימות שלה. קרניים
זוהרות, חמות, עוצמתיות, כמה חמימות היו... קרניים כה חמות, כה
נעימות למראה, שכמעט ושכח שהן- קרניים. הן יצרו בו הרגשה.
הרגשה של... הרגשה של... לפתע עיקם פניו. משהו לא נראה לו,
משהו חסר. חסר, ריק, כי לא יכול היה להבין, להרגיש, להשלים את
המשפט. ריקנות כזו הוצתה בלבו כעת, בעומקי מחשבותיו, בסוף
התודעה שלו. כי לפתע הוא הביט שוב בשמש, באור, הניע פניו
ועיניו בצורות שונות ולכוונים שונים, הסתכל מזוויות שונות,
ומולו הייתה רק- שמש. רק אור. רק חמימות. ומה בכך? גם קודם לכן
עמדה מולו כך. הוא תהה. לפתע תהה בשאלה, שפתאום נדמה היה לו
שנאסרה עליו- מדוע, למה הביט בשמש? למה הייתה שם, מולו?
התנער ממחשבותיו חסרות השחר והמשיך בדרכו. ודרכו התארכה. עייף
ויגע כבר היה כשהבחין בהלך כמוהו, יושב ומביט בנקודה כלשהי
במרחב בסקרנות. התיישב לידו, ואחר שעה קלה של שתיקה פתח ושאל:
"סליחה, אדוני, במה אתה מביט?"
"אני מביט בעוברים ושבים, כמובן."
"ומדוע מביט אתה בהם?"
"אני תוהה על קנקנם להנאתי, מתוך חוסר עניין. ראה: הנה אדם
נחמד. הוא חובש מגבעת מהודרת, לבוש בגדים יקרים ונעלי עור.
מבטו יהיר ומתנשא."
"ומה בכך?"
ההלך המסוקרן הביט בו בהשתאות ועיווה פרצופו. לאחר זמן מה
המשיך: "זה מעניין. והנה אדם מוזר במקצת: צולע, חיוור וחסר
הבעה. והנה ילד קטן אוחז בידי אביו..."
"ובכן?"
"ובכן..." הלה המשיך להביט בעוברים ושבים, בבידור ניכר.
גיבורנו עיקם עיניו. ההרגשה המוזרה הלכה וחלחלה בתוכו, בעודו
מקשיב להלך ממלמל לעצמו. שוב, חסר לו...
לבסוף המשיך בדרכו, מהורהר. אך משום מה חש שהיה מתקרב למטרתו,
לאותה נקודה במפה. אותה מטרה לא מוגדרת. אלא, שלפתע הבחין
בתפוח מוזהב ונוצה על חוט מעופף, כשאליהם מדברות חיות שונות.
מחשבותיו החלו לרוץ ולנדוד. בשלב הראשון- מה?! זה לא הגיוני,
לא מציאותי, זוהי בודאי בדיחה או סתם טיפשות. ואז, לאט לאט,
הגיע להבנה אותה, עד עתה, חשב לאמיתית, נכונה: זוהי לא בדיחה,
לא טיפשות, זהו סמל, משל- יש בכך עומק אמיתי, תחכום מאין
כמוהו. הנה התפוח המוזהב, הנוצה, החוט המעופף, החיות המדברות-
כמובן! כמה מחוכם, כמה נכון, הבחנה גאונית, בידור גדול. והרי
זהו אינו עניין מציאותי, אינו עניין שאדם יראה כמותו בחייו,
בעולם האמת. ומכאן שהעניין אינו כפי שהוא נראה, מילולי
וחיצוני, אלא יש לראותו כמייצג, יש להבין את המישור הסמוי
שאחריו. כמובן. ואותו תחכום שהצליח להערים עליו בתחילה- הוא,
הוא היופי שבדבר...
ולפתע חש צביטה, כאב חד בתוכו, שנבע מאותו חלק בתודעתו שעתה
הלך והתעצם משום מה. שכן לפתע הבין, כי באמירה הזו, לגבי
הסמליות והתחכום, באמירה הזו- חסר משהו, שיש בה מן הזיוף,
כיסוי כלשהו. חסר היה תוכן, חסר היה המשך. חסר היה...
ובעודו הולך ומתקרב למטרה הנכספת, ליבו פעם בחוזקה. הוא כבר
יכול היה להרגיש אותה, וככל שהיה קרוב יותר- כך רצה יותר
להגיע. ובעודו מתהלך, הבחין בקבוצת אנשים נרגשים ונפעמים,
עומדים וצופים בדבר מה. החליט להצטרף אליהם- נעמד וצפה גם הוא:
שני אנשים עמדו באמצע הדרך וניהלו ויכוח מחריש אוזניים. סוסו
של האחד, כך נראה, בעט בשני. והם התווכחו על סוסים, ועל
אלימות, ועל כסף, ועל פיצויים, ועל זכויות ועליהם ועל האנשים
האחרים ועל- העולם. גיבורנו הסתכל על הצופים שסביבו. עיניהם
פקוחות, ראשם מהנהן מדי פעם בפעם. לפעמים צוחקים, לפעמים
בוכים. וככל שהתגלו על השניים פרטים נוספים, כך התפעלו האנשים
יותר. לבסוף הסתיים הויכוח... והם הלכו. האנשים הצופים פרצו
בקריאות נרגשות, מחאו כפיים ורקעו ברגליים. על פניהם הבעת הנאה
גדולה. גיבורנו השתאה למראה. המתין שהקריאות ייפסקו, ואז פנה
אל אחד מהם:
"הגד לי נא, אדון נכבד, על מה ולמה הקריאות הנרגשות?"
"לא ראית את הויכוח?"
"אכן, ראיתי."
"הנאה צרופה, בידור אמיתי, גאונות. לזה אני קורא... אומנות!"
"אך הויכוח הסתיים."
"אכן, הסתיים."
"הסתיים, ו...?"
"הסתיים, הסתיים. היה נפלא."
"ומה כה מרגש?"
"הויכוח! אינך מקשיב לי? הויכוח!"
גיבורנו החמיץ פרצופו. לפתע נראה היה לו, שכל העולם השתגע.
ואולי, אולי הוא המשוגע? אכן, הויכוח היה ויכוח. אך למרות זאת,
לא היה בו דבר. הוא היה אמיתי, היה מציאותי. תיאר את המציאות,
היה בו ממש. אפילו פקחות מסוימת. ואכן הייתה הנאה כלשהי, לראות
את השניים הללו מתווכחים בלהט. אלא, ששוב חסר היה כאן דבר מה.
הויכוח כשלעצמו קיים היה, נכון, אך לא היה בכך ולא כלום. לא
התקיים כאן דבר מעבר לויכוח עצמו. הוא לא שינה, לא הייתה
בו...
אותה תחושה בלבו קיבלה צורה, זהות. היא החלה להציק לו עד מאוד,
לנקר במחשבותיו, בעצם קיומו. היא חדרה לעומק, הריקה את רגשותיו
מתוכן, והשאירה רק חלל, צורם בריקנותו. ספקות עלו בו לגבי
הכוון, המטרה שאליה צעד, אך חדור אמונה הוא המשיך לצעוד, מתוך
תקווה שמקורה בזיכרון העבר. השמחה, ההתרגשות שהייתה בו בתחילת
היום- נמוגה, ואותה החליפה ריקנות איומה. אך הוא המשיך.
הלילה כבר ירד, וגיבורנו תעה בחשכה. הוא איבד את דרכו, כך
נראה, ולא הצליח להתמצא עוד בעולמו- למרות המפה, למרות המצפן.
תשוש ורצוץ מרוב ייאוש, לפתע הבחין באכסניית-דרכים, שופעת אור
וחום, וקולות שמחה עולים ממנה. ליבו נמלא שוב תקווה. בהתרגשות
שכמעט ונראתה לו אמיתית, הוא מיהר לעבר האכסניה, דפק על הדלת
ונכנס...
בתוך האכסניה, נגלו אליו מראות וטיפוסים מאין כמוהם: קבצן,
וילד ברזילאי, מאהב שבור לב, אדם מסתורי חסר פנים, סתם אדם
פשוט מן היישוב, וכן אדם גוסס, אדם עשיר, כלבים וחתולים, אריות
ונמרים, כלים שבורים, פרחים, מדבריות וימים, בתים ואכסניות,
רופאים, עורכי דין, איכרים, ימאים, סופרים, צדיקים, רשעים,
שטן, מלאכים ואלוהים. וכולם במין תוהו, ערבוביה חסרת מוצא.
כולם מתהלכים, מתרוצצים, ממלמלים ובוהים, מחפשים ולא מוצאים.
ובתוך הסבך הוא פילס לו דרך אל בעל המקום, שישב לו בשקט אדיש
ומנוכר, מנה מטבעות כסף וחייך לעצמו- על פניו ארשת של הנאה ממה
שיצר, בתחכום אדיר, במקוריות מושלמת. כמה מבדר. ולבסוף הצליח
לפנות לבעל המקום, ובנימוס שאל:
"סלח לי, אדוני, אבל אולי תוכל להראות לי את הדרך למקום הזה?".
הוא פרס את המפה והצביע על אותה מטרה שאליה ערג.
בעל המקום הביט במשך כמה רגעים במפה. פניו הרצינו, והוא נשא
עיניו לעבר גיבורנו. הוא הרים ידו בתנועה חדה, והמקום כולו
השתתק. קול לא נשמע, ועיני הכל היו נשואות כעת לעבר גיבורנו
המבולבל. הדממה הצורמת נמשכה זמן רב, אך לבסוף פרץ בעל
המקום... בצחוק רם. צחוקו התגלגל בחדר כולו, הרעיד את הקירות,
הרצפה והעולם כולו, והכל הצטרפו אליו בצחוק. צחוקם היה צחוק
מלגלג. כמו צוחקים היו על דבר מה שהוא כה בלתי סביר, כה בלתי
הגיוני- שההוגה שלו חייב היה להיות אחד משניים- מטורף, או בדחן
אמיתי וחסר גבולות. אלא, שכעת הרגיש גיבורנו תסכול עצום. את כל
הדרך הזאת הוא עבר כדי שיצחקו עליו? לא... אז הוא שאל שוב,
והפעם בטון חמור, רציני ואף מאיים:
"אדוני, כיצד אני יכול להגיע למקום הזה???"
"אדון נכבד," הטיח בפניו בעל המקום ביהירות, "המקום שאתה מחפש
איננו קיים כבר דורות. אתה יכול להמשיך ללכת בדרך הזו, אך לא
תגיע לסופה. הסוף שלה, אתה מבין, נחרב מזמן. לא היה בו צורך
עוד..."
פניו של גיבורנו החווירו. תרמילו נשמט מידו, וחולשה הציפה
אותו. לבסוף, מתוך פרץ של ייאוש והכחשה, נעמד, יצא במהירות מן
האכסניה והחל לרוץ כמי שנכנס בו שד, בלא מטרה. סתם כך רץ, עוד
ועוד לתוך החשכה. ובסופו של דבר מצא את עצמו בראש בעולם, שבו
התגורר. והוא נעמד, והביט בעולם שתחתיו בהערכה ובזלזול
בו-זמנית: ליצנים הפוכים, ושטנים מרקדים, ואנשים מעניינים
וחוויות מסקרנות. משאיות ונחשים, ראשים ושדים. משל ונמשל,
מציאות ודמיון. והכל בתוהו מדהים, הכל קיים ונכון. הכל הקסים
אותו, כמו את כולם. אבל היה זה עולם ריק, והוא סלד ממנו. כי רק
עכשיו הבין, שהיה זה עולם לוקה בחסר- עולם חסר תוכן, עולם חסר
אמת, עולם חסר עומק... עולם חסר משמעות.