ובמותך אקדיש לך את נשמתי
אשר בלעדיך איבדה את יעודה
שריקת כאב מפלחת את החלל
אותו חלל שנותר בליבי הדואב
כואב את מותך בטרם עת, אהובה
את אינך עוד ואולי מעולם לא היית
היתכן כי היית רק חלום מתוק?
משאלת לבי החולה והמעוות?
ואם כן מנין זיכרון הנגיעה הצורב?
ובמותך אקדיש לך את נשמתי
ואת לבי החבול והפצוע, הבא בימים
שבלילות עוצר מלכת כשחש בחסרונך
ומתייסר כי הכביד עלייך לפעמים
ובלי משים רוצה יותר ממה שרשאי
משתוקק את ליבך הפועם בעוז
בידיי החשופות ברוך לאחוז
להרגיש כי הינך כעת ולעולם
חבוייה בעולמי אשר היה ועודנו את |
