אווילים, כסילים, קירבו! הסכיתו אפרכסת!
שמעו התייפחות האלמנה היושבת במרפסת!
רוקנו את כוס היגונים אשר שוב מלאה!
לא מאסתם למחות את דמעות המחאה?
אדמתנו רוויה, לא יכולה עוד לספוח
את דם יקירינו היא מנסה לשכוח
אף גשם, אף מטר, כתם זה לא יוכל למחות
אף לא בכי תמרורים אשר מלא דמעות
בחורינו רצוצים, סבלו הם עד בלי די
ובכל זאת מצייתים לפקודת רועם "אחרי!"
על ערש דווי שוכבים בין הגדרות והבורות
לכו לחפשם בין דמעותיהן של הנערות
ככבשים אחר רועה, הולכים כצאן לטבח
חללים מהוללים מורעפים בשירי כבוד ושבח
אחד אחד הם מובלים לשוחט המלחמה
הנף גרזן! שחט! סיים זאת במהרה!
גופת תינוק על צד הכביש מתבוססת בדמה
עיניה עוד תמימות והיא מבקשת את אמה
מי יעז לומר לאם 'זהו קציר המלחמה'?
ומי העז בכלל לחשוב על גידול כזו תבואה?
מה טעם נקמה ועשייה של צדק
מה טעם ניצחון -
בקול שאון, שמחה וששון
אם סביב צווארנו כרוכה עניבה של חנק? |
