אני אוהב להביט בה כשהיא ישנה.
לראות אותה מכורבלת תחת השמיכה הדקה, כשהאור הראשון של הבוקר
פולש דרך התריסים ומזדחל לו על הגב הלבן והערום שלה, זה משהו
באמת יפה.
אני לא מדבר מהבחינה המינית, הרי סך הכל היא עוד אישה שהשכבתי,
אבל עדין, הצורה שהיא שוכבת, הגב הארוך שלה, שעולה ויורד עם כל
נשימה, היא מזכירה לי אלה יווניה, מאלה שבכיתה י' למדנו
עליהן.
אני יושב על הכיסא שליד החלון, מעשן עוד סיגריה, שכמו הערב הזה
כבר נגמרה, אבל זה לא מזיז לי.
פילטר או לא פילטר, התענוג שלי זה העישון, ולא משנה מה יגידו,
סרטן על הזין שלי, זה אחד הדברים שפחות מפחידים אותי. קראתי
בעיתון שהסיכוי לקבל סרטן קטן הרבה יותר מהסיכוי למות מפגיעה
של מכונית דוהרת באמצע דיזינגוף.
אני לא מתווכח עם עתונים. אני פשוט ממשיך לעשן וללכת ברגל.
זה לא שאין לי רישיון, פשוט ראיתי מה שהגלגלים עושים לאנשים,
הופכים אותם לעצלנים ושמנים.
רישיון זה עוד עשר קילו אוטומאטי.

תקראו לזה נרקיסזם, אבל אני אוהב את עצמי ככה תודה רבה. חוץ
מזה בשביל זה יש נהגי מוניות, שעדין חושבים שהם בקורס טייס,
ופשוט טסים על הכביש.
חבר שלי הגיע ככה לעיתון פעם. טייס אחד פגע בו.
הוא זכה בתהילה שלו ליום אחד. כמה מאות אלפי אנשים הביטו
בתמונה שלו שהיתה פרוסה בדף הראשון של העיתון, לרגע אחד הוא
הפך לסלבריטי.
ושניה אחרי זה נעלם. ממש כמו כוכב שביט כזה, רק שהוא לא הספיק
לבקש משאלה.
אני לא זוכר על מה דיברנו, אבל אני כן זוכר שהיא צחקה כל
הזמן.
יש שתי אפשרויות, או שיש לי חוש הומור טוב או שפשוט היא הייתה
במצב כזה שמרוב אלכוהול היא לא שמה לב אם מי היא מדברת.
ככה או ככה את הערב היא סיימה אצלי בדירה, מתפתלת וגונחת על
הסדין שלי, אותו סדין ישן שיש עליו תמונות של רובטריקים.
לא יודע למה, סתם קטע של נוסטלגיה.
ברדיו עדין יש שירים שקטים, שמספרים על אהבה.
אני חושב שאני מושפע מהם.
יכול להיות שאני מאוהב בה? אני לא מתיימר להיות איש רגיש או
משהוא כזה אבל עדין, מי יודע, אפילו אני לא מבין את הלב שלי.
נמאס לי להיות לבד, אני צריך מישהי שתתמוך בי ותהיה איתי, היא
לא חייבת לאהוב אותי, רק שתהיה שם.
מצד שני זה יגמר מתי שהוא, ואז שוב אני אלך לפאב, ושוב אשתה כל
הלילה, ושוב מישהי תבוא לכאן.
מעגל החיים, כן בטח.

לא אוהב עיגולים.

אם לחיים שלי יש צורה הם בטח בצורה של אליפסה. אל תשאלו אותי
למה, אני פשוט לא אוהב עיגולים, צורה כזאת משעממת, שהסוף
וההתחלה נפגשים תמיד באותה הנקודה.
אליפסה זה כבר משהוא אחר, זה עיגול שהתעוות והתעקם. חיים
אליפסים נראים לי מעניינים יותר, אתה לא יודע מתי תבוא הפניה.
לזה אני קורא הרפתקאה אמיתית, לא לדעת מה יקרה לך בעוד דקה.
היא באמת יפה, נראת חכמה, די קרובה לאידיאל שקבעתי לעצמי
לאישה. היא בטח דיילת של תמרוקים, או מוכרת בחנות בגדים, לא
יודע, יש לה את הלוק של הנשים שאומרות לך "אפשר לעזור?".
מישהי שאהבתי אמרה לי פעם שמתחת לדמות של המאצ'ו הרוקיסטית שלי
מסתתר איש קטן ורגיש, שכל מה שהוא צריך זה אהבה כדי לצאת
החוצה. אני כמעט שומע את הדפיקות שלו בדלת. אני בהחלט חושב
שאני מאוהב בה.
סתם תחושה כזו, שבאה אליך כשאתה קם מוקדם בבוקר ומגלה שלידך
יושנת נסיכה ערומה.
סיפור אגדה עממי כזה, כמו שסבתא הייתה מספרת.
נחמד.
אני לא יודע אם אהבה יכולה לשרוד בעולם שלנו. זה לא רק הזיהום
אוויר שבטח יהרוג אותה, זה האישיות שלנו. אנחנו לא מספיק
אמיתיים בשביל לאהוב באמת.
אנחנו מתאפרים, מתלבשים ועושים ניתוחים כדי שמישהו יחשוב שהוא
אוהב את מה שהוא רוצה לראות ולאהוב.
ובסוף אני האמיתי יושב בצד, מביט בעיניים דומעות איך העולם
פשוט מתעלם ממנו.
באסה לו, מה אני אגיד.
אני חושב על דרכים לגרום לה להבין שאני מאוהב בה. קפה אני לא
יודע להכין, פרחים אין לי בבית, ושירים אני כבר מזמן לא כותב.

מצאתי.

בבוקר כשהיא תלך אני אשלם על המונית, זה יעשה את זה.
אני חושב שאני אחטט לה בארנק ואראה כמה כסף יש לה, למה מה קרה
שזה יהיה הכסף שלי.
כסף הרי לא גדל על העצים.
כל אחד יודע את זה.