פעם, כשהייתי מביט אל השמיים, מחפש עננים מוקצפים בעלי צורות
משונות, הייתי מסתנוור מאור השמש. אהבתי את זה. הקרינה החמה על
פני, האור החם החודר דרך הדוק העדין שהוא עפעפי. במבט לאחור,
העננים היו רק תירוץ לשהות הארוכה בה הייתה השמש מלטפת את פני
ברוך, לאור העדין שחדר מבעד לעיני שהיו סגורות בעל כרחן.
עכשיו, משער אני כי חיבתי לאותה התחושה המעקצצת בקצה ריסי נבעה
מהזיכרון החם, הנעים והעמום של השהות הארוכה שלי ברחם אמי.
איני זוכר את אמי, אך זוכר אני את רחמה. אמנם, שם הייתי מוגן
מאור השמש, אך ידעתי בתוך תוכי כי הנה קרב ובא הזמן בו אשזוף
את פניו והוא את פני. אמנם, שם היו עיני מכוסות בדוק המסתיר את
העולם מעיני, אך חושי החדים ציירו לי אותו בצבעים יפים,
בריחות, טעמים ותחושות.
כה שונה מהיום. כה שונה.
היום, מייחל אני לאותה הרגשה עמומה של חום המלטף את עיני, אך
הדוק שעל עיני אינו מגן, אלא פוצע, וחושי החדים מגלים לי יותר
מכפי הרצוי.

היו תקופות נהדרות בהן ערכתי מסיבות מפוארות, ותקופות שפל, בהן
נאלצתי לדור בערמות שחת ולרחוץ בגללים. בתקופות השיא, פרחתי.
יכולתי לחיות ללא מזון משך חודשים, ניזון אך ורק על השמחה, על
היופי ועל התום שבחיים. היו ימים בהם יכולתי לדעת אשה ולשמוח
באהבתי אותה, עד כדי הדחקת העיקצוץ המוכר לפינות האפלות
שבראשי. אך בתקופות השפל, היו אותן פינות מצויות בשפע, ובנפשי
העקלקלה, שרץ האופל והתפשט כמחלה ממארת. היו ימים בהם לא עברו
תריסר דקות מרגע שסיימתי את ארוחתי, והכוחות האפלים ששכנו בי
כבר הציקו ובקשו להשביע את רעבונם. השנאה והכעס על הביזוי,
הנידוי והבגידה היו משתוללים בקרבי כרוחות חסרות מרגוע, באותה
מדה שהן חסרות רחמים, והאיצו בי לנקום את נקמתי.
ונקמתי הגיעה. תמיד. במוקדם או במאוחר, בגלוי או בסתר, נקמתי
הייתה מגיעה. אך הנקמה, ידידה בוגדנית היא. ממלאת היא את ימיך
ולילותיך, את חלומותיך והרהוריך, רודפת אחריך בכל שעה משעות
היום, מטכסת לך את עצותיך, חוקרת, בולשת ובודקת, מלווה אותך
בטוב וברע, עד אשר הייתה משיגה היא את שחפצה. ואתה בוטח בה,
ומאמץ אותה אל ליבך, ולבך, בין אם ריק הוא או מלא, שורץ ברוחות
הסוערות של הנקם. אם היה ריק, הרי לפתע מתמלא ליבך בתחושת
שייכות ומטרה, ואתה- עמו. אם מלא היה, הייתה הנקמה מתמקמת לה
בין רגשותיך האחרים, מטמיעה רעיונותיה בקרובים אליה, וברגשות
הרחוקים ממנה, משתלחת ללא רחם. אף האהבה, החזקה שבאויביה, לא
יכולה לעמוד איתן מול אותן סופות שנאה וסערות נקם, והיא נתלשת
כריהוט בחדרי הלב, ומוטחת כנגד דפנותיו, מתרסקת לאלפי שבבים
וקיסמים הדוקרים את לבך מבפנים. הנקמה, באדיבותה המעושה, תגן
על לבך מן הקיסמים, אך לא תסלק אותם. לאחר שישקטו רוחות הנקם,
והזדון יבוא על סיפוקו, תטוש אותך הרוח ככלי אין חפץ בו, תותיר
אותך בודד, מבועת ומדמם, תניח לקיסמי האהבה המרוסקים להינעץ
עמוק בחדרי לבך ובעליותיו.
לאחר שהיו הרוחות שוקטות, תמיד הייתה מתחילה תקופת האבל. הייתי
בוכה וצועק, נושך ובועט, שורט את בשרי הלבן כעצם, מטיח רהיטים
בקיר, ואם לא היו כאלה בנמצא, הפכו העצים והחיות קרבן לכעסי
ולכאבי, לזעמי ולאבלי.
ואז הייתי נודד, מחפש לי מקום אחר לגור בו. מקום קריר ומושלג,
או מדברי ומבודד, הייתי עוקר מארץ נטולת שם זו או אחרת ומתיישב
באדמה שנייה, נעימה יותר. שאינה ספוגה בדם כקודמתה.

אז הייתי מתחיל את חיי בשנית, וכך בשלישית וברביעית, וכך
אינספור פעמים נוראיות, כבול במעגל סיזיפי, לו ניבים חדים
כתער, בוהקים הם מתוך לוע מגחך. כניבי שלי הנעוצים בצוואר השיש
של המלאכית הזהובה שלי, שירה האחרון נחנק בדם המציף את גרונה.
שברי אהבתי זעקו במוחי לבל אמשיך, לחדול ממעשי ולנוס, אך
ההגיון הקר, ידידה הטוב של הנקמה, הסביר כי את הנעשה אין
להשיב, ואם התחלת, עליך לגמור. או-אז הייתי גומר, מביא את הרעב
לסיפוקו, ואת הנקמה לשיאה המבעית, סיפוק שהוא עדיף משלושה
תריסרים של אורגזמות, שיא שהוא גדול מאלף שפיכות. חמישה ליטרים
של דם סמיך, על טעמו הנחושתי ותכונותיו המחיות, על העצמה שהוא
נושא בחובו, הזורם עתה בתוך פי, גרוני, כלי הדם שלי.
הייתי נס על נפשי, מסתתר, מכה, מרעיב עצמי למוות שאינו בנמצא.
שאינו לפני, אלא מאחורי. מהול בערפילי האימה, ביער עבות של
תיעוב חסר-שם ושטנה חסרת-פנים. ותמיד בחלומותי צפים ועולים
פניו של הילד, שיערו חלק וסמיך, עיניו שוחקות ופיו שר שירי
ילדים. רגליו אצות-רצות להן במעלה החוליות שעל הים, כפותיו
משתכשכות במי המלח של האוקיינוס, כפות קטנות בים מלוח, השמש
נוגהת על ריסי ריסיו, והעננים מציירים לו ציורים.

כשמאות שנים של נסיון מאחורי, ועוד אלפים לפני, יכול אני לומר
כי אין כמו אותה תחושה תמימה, אותו יופי הקרוי ילדות, זה
שמתחיל עוד לפני שמגיחים אנו לאוויר העולם, אך נגמר מהר מדי
לאחר-מכן, בפרץ של איבה, כעס או בורות. בחטף, כאילו הייתה
התמימות זבוב טורדני והאמון - יתוש. הדמעות הזולגות על עיני
הילדים תמיד מרגשות אותי. הן תמיד אמיתיות ושקופות, כנשמתם.
שלא כמו דמעותי, דמעות הדם הנושרות במורד לחיי, אותן אני מוחה
עם הקיצי מחלומות יפים של אהבה ותמימות. כה כמה אני לעקור את
עיני הרואות את היופי הזה, האסור, שכאילו מתגרה בי לומר- ראה
מה איבדת, אך תמיד הן צומחות בארובותיהן, כתולעים שטוחות שאינן
מתות, אלא מתפצלות. בייסורים נוראיים למדתי כי אין העיוורון
פוטר אותך מחלומות, אלא רק מהווה מפרש נוסף לספינת העינוגים
הבלתי-נלאית השטה לה בעמקי תודעתך.
מעולם לא למד האדם דבר, כך למדתי במסעותי, ולעולם לא ילמד. רק
צוות הספנים שבאגם הצלול שבתודעתו לומדים ומחכימים, אך הם
בשלהם, והאדם בשלו. לו רק הייתי ילד, או-אז חיי, ומותי, היו
שווים את כל העניין.