לעתים בהינף של יד דמיונית
בנוגה הרוגע
הוא יושב ומביט בערגה עלומה
בהשתקפות עיוורת
של אהובה פתיה וחיוורת
המביטה בעינו האחת
במבט של עבר
קוראת לו לשוב אל חיקה

לעתים במשיכת יד אחת
בקור הכלבים השמור בלעדית
לאוהבים נטושים
המשרעים את ליבם
על מרצפות מאפירות
של חיים נואשים
בזיק של ניצוץ
כשמץ
של זיק של תקוות העורגות
לאותו הבל פה מחמם
של אותה מילה מקוללת
הממחזרת עצמה
כהד מהדהד
בעומקה של הנפש

והאישה הקטנה שבפנים
יושבת קודחת חורים עמוקים
כאשר כלו כל המעצורים על יגעת נפשו
מסוממת קלות
כחידלון זכרונות מודחקים
מהדקת חמוקיה אל ליבו השוצף
כאשר שריקותיה של הרוח
הולכות וקרבות לגוויעה הסופית
כפסע אל פסע
נוספות השקיעות
לעפש הנפש
כתודעה מתאספת אל עבר הקץ
ארורה כשוגלת נפשה
מרקדת שם לעצמה
לתרועות חצוצרות
הבגידה
מישירה מבט
אל
עינו האחת
צרובה מלילות של דמעות
עבור מילתה שהופרה

נבנתה שנאתה על
חורבת וחרפת נשיקת יהודה
אשר נושקה ונוצקה
כשסע על שסע
בפסע מגף ממוסמר
על פנים ארורות
אשר מסרבות לעזוב את נפשה

בהחדירה מבטה
בחיוך קר של בוז ושנאה
מושיטה ממחטה לבנה
שיוכל לנגב הדמעה
הנוצרת שנית ,
קוראת בשתיקה
לא עוד תהיה
בנפשי
בגופי
במוחי
בליבי...

מביטה לתוכה
ולמרבה הפליאה
אינה מצליחה לראות
בעומקה של עינו הכחולה
דבר בעל ערך
זולת השתקפותה
של
גוויה.