"היום קניתי אקדח", כן זה באמת נשמע מוזר. גם לי זה נשמע מוזר
שמנהל המחלקה קרא לי למשרד. היה לו משרד סטנדרטי: קירות גבס
בצבע לבן עם הדפסים של דאלי על הקירות, במרכז שולחן עבודה שחור
ומעליו לוח שנה שבו מסומנים כל יעדי החברה, על השולחן היה מונח
מחשב שולחני אשר חובר לנייד של החברה, גם לי היה אחד כזה. אולי
טיפה יותר ישן אבל זו היתה המדיניות של החברה. להיות זמין בכל
שעה ובכל מקום.
משרד סטנדרטי, אני בטוח שכל אחד מהמשרדים בקומה זהה לזה. קצת
מוזר לחברה אשר מצפה ליצירתיות מהעובדים שלה.
"תשב" הצביע המנהל על הכיסא שמולו הוא לא היה מבוגר ממני
בהרבה, שנה שנתיים, לא יותר, אבל החבר'ה אומרים שהוא תותח
רציני ובגלל זה הוא התקדם מהר.
"אתה רוצה לשתות משהו, יוסי? קר חם?"
"יוסף" תיקנתי אותו במהירות "על שם יוסף בו יעקב הרי שנאמר כי
אסף השם את חרפתי" הוספתי במהירות, "טוב יוסף, אז מה המצב
אצלכם שמה למטה, הכל בסדר?" הוא שאל, מצפה לתשובה.

"אתה מכיר את המצב אצלי. קשה בזמן האחרון. מאז שהתחילה
האינטיפדה החדשה אף אחד כמאט לא יוצא מהבית. יורים אצלנו
בכבישים, המצב קשה, אבל בעזרת השם אנחנו נתגבר. אתה יודע איך
אומרים, עברנו את פרעה נעבור גם את זה".

"אני מבין, קשה" הוא אוסיף במבט מהורהר "אבל התכוונתי במחלקה,
מה המצב במחלקה?"

"אה ,במחלקה, תשמע... גם כאן יש אווירה קשה, אי ודאות, לא
יודעים מה יוליד יום, אבל אתה יודע מה אומרים".

"כן, כן, אני יודע" הוא עצר אותי, "בזמן האחרון שמתי לב שאתה
מגיע עם העוזי לעבודה, אני מבין שהמצב אצלכם קשה ויורים
בכבישים אבל גם אצלנו המצב קשה וזה לא מוסיף למצב הרוח של כולם
לראות אותך מסתובב פה עם העוזי, ועל תשכח את עניין המשקיעים.
לך תסביר לאמריקאים שכאן זה הרצליה ושאין שום בעיה עם החברה,
אני בטוח שאתה מבין אותי יוסי, נכון?".

"יוסף" באתי להגיד,

"אני בטוח שאתה מבין אותי, ותעשה את ההחלטה הנכונה", הוא קטע
אותי.

כבר שנה אני עובד בחברה, חברה מבוססת לפיתוח ישומים לתקשורת
סלולרית. כאשר סימתי את הלימודים בבר-אילן הייתי בטוח שלא תהיה
בעיה למצוא עבודה. הרי זה מה שאמרו לנו כל השנים, אבל אז התחיל
המשבר באינטרנט, אחר כך בתחום התקשורת ואז החתונה, פשוט לקחתי
את העבודה הראשונה שמצאתי. במודעה היה כתוב לחברה מובילה
בתחומה דרושים מהנדסים בעלי מחשבה שונה, שונה אמרתי לעצמי זה
בדיוק אני, זו הדרך שלי לעלות על המסלול להצלחה. לעזוב את הבית
של ההורים באלקנה, אולי לשכור דירה ברעננה. כל בוקר קמתי בחמש
הולך להתפלל שחרית משם נוסע לחברה בהרצליה,
היה קשה אני לא אשקר, לא היו הרבה חברה דתיים בעבודה. למעשה
הייתי היחידי. היו שם עוד כמה חברה עם רקע, דתל"שים, אבל הם
הסבירו לי "זה לא מסתדר עם הכלכלה החדשה", אתה עוד תבין, הם
אמרו, נדמה לי שהתחלתי להבין.
זה התחיל באותו יום שהיה קר ואחרתי לתפילה בישוב, אמרתי אני
אתפלל כבר במשרד. יותר מאוחר דיבר איתי ראש הצוות על זה שהוא
מבין אותי אבל זה לא מקובל. "מחר גם המנקה הערבי ירצה להתפלל"
הוא אמר הבנתי אותו, אחר כך ראש המחלקה שאל אותי על הציצית,
מאז היא לא יצאה מהמכנסיים, לא, הוא לא העיר לי פשוט יש קוד
לבוש במחלקה,
לקראת סוף הפרויקט הדד-ליין התחיל להתקרב. התחלנו לעבוד
בשבתות. טוב, אני לא עבדתי הרי נאמר "כל מלאכת עבודה לא תעשו"
אז ישבתי במשרד ועזרתי בפתרון בעיות, אני יוסף בן יעקב, יוסף
בן מתתיהו יוספוס פלביוס והיום הוא קורא לי למשרד ומדבר איתי
על המשקיעים מאמריקה.
"לחברה מובילה בתחומה דרושים מהנדסים בעלי מחשבה שונה,
לחברה דינמית דרושים צעירים בעלי תפיסה שונה",
אז מחר אני אגש והקנה אקדח הרי נאמר "הבא להרגך השכם להרגו".