וזכרתי את אותו היום.
ואזכור פנייך לנצח.
ואעמוד שם שוב,
כבכל שנה.
מוחה דמעותיי,
ורואה דמעותייך.

וקראתי את השיר.
ואבי קרא גם הוא.
ומסכת צדקה ארוכה,
למסורת עתיקת ימים תהיה.

ומראה תשקף רגשותיי.
וקרני העלטה, יחדרו אל ליבם.
והחושך מלטף את פניהם,
והרוח מעלה את ניחוח הכפר.

ואני אחוש כילדה הקטנה.
את תחושת המוות- הקרב ובא.
וגם בין המתים החיים ישררו.
וגם בין האור הצללים ירחפו.

ונשבעתי לזכור,
ויאמרו הם קדיש.
ואבני החצץ מתגלגלות,
נחצבות בפטיש.
ואבן גדולה תעטור מקדשך.
ביתך האחרון-משכן מנוחה.

ושקט יעבור,
ולחיי המסע  כל אחד יחזור.
לעולם החיים, המהול במוות.




הוקרא באזכרה של סבי המנוח
ומוקדש לו במלוא הערכה ואהבה