אתה
עוזב אותי
כנציב עליון שחצן,
ניצב זקוף, צחור מדים, יפה עד כאב,
בירכתי הספינה שעוזבת את אותה אדמה
שאת לשדה ינקת, שעל גבעותיה התענגת,
ובעמקיה האפלים ידעת את סודותי המתוקים ביותר.
לך, לך לך, החצוצרות הריעו, תותח ירה, ודגלך הורד לנצח.
שוב אל ארצך הקרירה, הירוקה, חזור לרעייתך הפקחית, הקרה,
ספר לה, איך בלילה סהור מול עיני כוכבים קורצות,
שכבת אתי פעם אחר פעם, וביניהן צחקנו בעונג כחול.
החצוצרות הריעו, תותח ירה, ועל גבעותי הרכות
דגל אחר יורם, וזר אחר יאהב אותי.
-
אני
עוזב אותך,
כנווד סקרן, יחף,
שתר את מחמדיה,
של אדמה בלתי-נודעת,
התבשם מצפונותיה, נשם
את ניחוח בושמם של אפיקיה,
וידע בסתר ליבו, כי לעולם לא יותן לו
להיות בה אדון, או אזרח, או למיצער תושב,
לעד יהיה רצוי רק בזכות קיסמו הזר, המרוחק,
גבעה רכה לא תהא לו נחלה, עמק אפל לא יקבלנו
להצן זיעתו הלוהטת ביום כיבשן נורא. אבל, לעד אנצור
את זכרם של לילות סהורים, עיני כוכבים קורצות, ואותך, אותך.