בכביש שומם שסביבו היה רק חול, אבק וכל עשרים קילומטר תחנת דלק
דהרה מכונית אמריקאית כסופה.
המזגן פעל בעוצמה מקסימלית ונפנף את שערותיהם של שני הנערים
שישבו במכונית. למרות שנסעו למעלה משלוש שעות עדיין לא גמעו אף
לא מחצית מהדרך. הכביש חצה את המדבר הלוהט ונראה היה כאילו אין
סוף, לא לכביש ובוודאי שלא למדבר.
"נשארה בירה אחת", אמר הנהג, "והשם שלי כתוב עליה".
"היי", ענה הנער השני, "אני אקח את זה".
הוא חטף לנהג את פחית הבירה מהיד ולגם ממנה.
"תן לי את זה", צעק הנהג והחזיר את הבירה לבעלותו החוקית
בתנועה שגרמה מלבד לשפיכת מעט בירה על המושב, גם לסיבוב ההגה
ימינה.
המכונית ירדה מהכביש והמשיכה בנסיעתה המהירה על החול הצהבהב.
"מטומטם", צעק הנהג וניסה להשתלט על הרכב ולהשיבו לכביש, "תראה
מה עשית".
כעת למדו השניים שלא רק חול ואבק סבבו אותם, כי אם גם שיחים
נמוכים וקוצניים כדוגמת אותו שיח שבהפגשו עם הגלגל הותיר בו
חור. אמנם חור קטן, נקב זעיר, אבל כזה שמספיק בדיוק להשבית
גלגל וכך להשבית מכונית שלמה כמו גם את הסיכוי ששני הנערים
יגיעו לפגישתם בזמן.
"חרא!", זעק הנהג לאחר שעצר את רכבו בלב השממה, "חרא חרא",
הוסיף.
"מה חרא? נחליף גלגל תוך 10 דקות. איפה הגלגל הרזרבי?"
"זה היה הגלגל הרזרבי".
"נדפקנו".

לא היה לו מושג כמה שהוא צדק כשאמר 'נדפקנו'. באתם רגעים ממש
התקרבו לאזור להקה של יתושי ענק צמאי דם. כל יתוש בגודל של שני
מטר.
"מה הדברים האלה בשמיים?"
"זה נראה כמו... לא, זה לא יכול להיות..."
"לא ידעתי שיהיה היום מצעד ראווה של חיל האויר"
"או אלוהים, אלה לא מטוסים"

הנערים נעלו עצמם בתוך הרכב. עשרות יתושי ענק פגעו בגופם
בחלונות.
"חרא חרא", אמר הנהג, התניע את האוטו והחל בנסיעה על שלושת
הגלגלים שנותרו.
להקת היתושים עקבה אחרי הרכב המקרטע.
לאחר נסיעת האימה שארכה כמחצית השעה הגיעו הנערים והיתושים
לתחנת דלק ששלט גדול בכניסה אמר "תחנת הדלק של בילי בוב".
בעל התחנה, איש שמן עם גופיה מטונפת ורובה גדול בידו יצא
לקראתם תוך שהוא מפעיל את נשקו ומפזר חלקי יתושים לכל עבר.
הוא הספיק להשמיד כעשרים יתושים עד שתפס אותו אחד היצורים
המעופפים, נעץ בו את ה'קש' ושתה אחוז ניכר מדמו.
בעל תחנת הדלק הספיק לצרוח מספר שניות עד שפגש בקרקע החמה.
הנערים יצאו מרכבם ורצו לכיוון פנים התחנה במהירות שהיתה מזכה
אותם לבטח במדליית זהב במשחקים האולימפיים. הם נעלו את הדלת
והחלו בחיפוש מזורז אחר כלי נשק שונים. עשרות היתושים התדפקו
על שמשת החדר.

למזלם של הנערים, אותו בעל תחנה היה מוכן היטב לשודדים,
בוזזים, מלחמת גוג ומגוג, או כל צרה שלא תבוא. בחדרו הם מצאו
מלבד קופסאות שימורים וארגזים רבים של בירה מקומית, גם נשק חם
ותחמושת רבה.

היתושים המשיכו בנסיונות לפרוץ את השמשה, שהחלה להתמלא בסדקים
גדולים.
"איפה הטלפון? תתקשר לשריף"
"הנה, שם"
קול נפץ נשמע. היתושים ניפצו את שמשת הזכוכית ונהרו פנימה.
"הלו שריף, בוא מהר. תחנת הדלק של בילי בוב. הם הורגים
אותנו...אהה"
שלושה יתושים נהנו מארוחתם שכללה את דמו של הנער.
הנער השני, זה שעדיין חי, החל לירות כמטורף לכל עבר. הוא נלחם
בגבורה על חייו נגד המפלצות שהקיפו אותו. אך הם היו רבים מידי.
הוא החל לנוס לעבר הרכב תוך שהוא מקטין את מלאי המחסניות.
היתושים גברו עליו מספר מטרים מהאוטו.

הם כילו את דמו כערפדים, אספו את הגופות הריקות מדם ואת חבריהם
היתושים שמתו בקרב, והתעופפו לעבר האופק.

שעה לאחר מכן נעצרה מכוניתו של השריף בתחנת הדלק.
"חוץ ממכונית עזובה אין פה כלום", אמר סגן השריף, "וגם בילי
בוב נעלם".
"נו בטח", אמר השריף לסגנו, "אפילו לבילי בוב נמאס מהאזור
השומם הזה שכלום לא קורה בו אף פעם, מלבד טלפונים של פרחחים
המקפיצים את שומרי החוק".
הם נכנסו למכוניתם ונסעו חזרה למשרד השריף.