ואתה לא תצליח לשבור אותי.
כמה שהבטחתי לעצמי לא להתאהב יותר, להפסיק לעשות את הטעות הזאת
ושוב זה חוזר.הפעם דווקא הייתי חזקה ולא נתתי לעצמי להרגיש
שוב, אבל הזמן עבר ושוב זה קרה.הוא אומר שהוא אוהב אותי ומדבר
איתי בצורה כל כך מיוחדת. אני נשברת.
אני מתחילה שוב להאשים את עצמי כי אני בטוח טעיתי איפשהו
איכשהו ובגלל זה הוא הלך, זה חייבת להיות אני, אבל אני לא
מצליחה למצוא את הטעות. הוא אומר לי שלא קרה כלום והכל בסדר,
אבל אני מרגישה את זה כל כך טוב, הפכתי למומחית ביחסים שכאלו.
והוא שותק. אני שותקת. שתיקה מביכה. אחרי כמה ימים שאני מרגישה
מבולבלת ואומרת לעצמי שהגיע הזמן להתנתק, הוא מתקשר.
בקול הרך שלו, הנוגע שלו האוהב שלו הוא שוב מחזיר אלי את הכל.
אני נשברת. כמה זמן הבנאדם הזה יכול להופיע בראש שלי מבלי
לצאת. מציירת אותו ואותי, אותנו.
לא דיברנו כבר כמה ימים ואני מתחילה לחשוב שפעם הוא היה חייב
לדבר איתי כל יום, היה מחכה לזה והיה לו את כל הזמן בשבילי,
הוא היה נשאר עד שהייתי חייבת ללכת, אבל היום, הוא כבר לא
מרגיש את הצורך הזה, הוא מעדיף להיות עם חברים שלו, לדבר עם
ידידה שלו, לשמוע את המוזיקה שלו עם הספר שלו. הוא כבר לא אוהב
את המוזיקה שלי. הוא כל כך השתנה ואני יודעת שאנשים מטבעם
משתנים, אבל למה זה תמיד צריך להיות לרעה? למה אני תמיד חייבת
להרגיש כל כך הרבה לבד? למה אני מרגישה כל כך שבורה?
אין לי כח לעשות משהו כשהוא לא פה, אפילו לפקוח את העיניים
נהיה לי כל כך קשה. ואולי הייתי צריכה להיות פתוחה יותר ולהגיד
לו שאני כל כך אוהבת אוחו וצריכה אותו ולא לתת רק לו לחזור על
הדברים האלו עם אדישות כל כך גדולה, אבל זאת לא אשמתי, פחדתי
כל כך להיפתח, למרות שרציתי לצעוק, פחדתי כל כך שהוא יבהל מזה,
שהוא יברח.
כולם בסוף הולכים ממני, חוזרים אל החברים שלהם, החברים שעשו
להם כל כך רע, אבל כנראה שפחות רע ממני. ואם רק הייתי יודעת
במה אני טועה, מה גורם לזה בכל פעם מחדש.
בינתיים אני לא נשברת, אתה לא תצליח לשבור אותי.
עברתי כבר דברים יותר גרועים ממך.
לא נשברת.