אני יושבת על החול שבשפת הים, מביטה בשמש השוקעת. תוהה אם גם
החיים שלי שוקעים ככה לאט לאט וכל מה שאני עושה זה לשבת ולהביט
בהם שוקעים.
כך עוברים ימים ואני יושבת, כשהמש זורחת אני ישנה, מתעוררת
בדיוק בתחילת השקיעה ותוהה.
החוף מתמלא אנשים, מסיבות, מטקות, פיקניקים. אני מסתכלת ובוחנת
כל אדם, כל זוג. אחדים מדליקים נרות ושרים שירים על החיים,
אחרים פשוט מקשיבים לרוח כמוני ובזריחה נרדמים, יש כאלה שבאו
רק לכמה דקות והלכו ויש כאלה שבאו לאחר השקיעה כדי לראות את
הזריחה.
יום אחד התיישב לידי אדם, הוא היה גבוה עם זקן לבן כמו ענן
ביום בהיר, הוא שאל אם אני עושה משהו מיוחד או שסתם אני באה
לכאן בכל יום כדי לשבת. אמרתי לו שאני לא יודעת, בינתיים אני
סתם יושבת ומסתכלת בשקיעה.
"אפשר להזמין אותך לשתות קפה?"
"לא עכשיו, אולי בבוקר, אני לא רוצה לפספס את השקיעה".
"אל תדאגי, לאן שתצטרכי להספיק להגיע את תגיעי, את באה?"
"טוב, אם תבטיח שנספיק להגיע לשקיעה, מבטיח?"
"מבטיח שתגיעי לאן שתרצי להגיע".
"טוב!"
אז הלכנו לבית קפה ושתינו, הוא הזמין אותי גם למאפין שוקולד
טעים. דיברנו המון המון. פתאום ראיתי שכבר לא אור, שפספסתי את
השקיעה אז הוא אמר לי שאם אני רוצה הוא יבוא לראות איתי את
הזריחה. |