בערב גשום במיוחד, רוני ישבה בסלון שלה ועישנה סיגריה. היא
נשענה לאחור על הספה הישנה, זרקה את רגליה הארוכות קדימה
והניחה את המרפקים על המשענת הדהוהה. היא פלטה שביל עשן דק עם
שפתיים שורקות וכוונה אותו לברק שזה עתה הבזיק מבעד לחריץ
החלון הפתוח. פיצוץ הרעם הפריע לה לשמוע את הטלפון האלחוטי
שהיה מונח על הספה בין רגליה. בצלצול השני היא הרימה. "הלו".
"רוני?". "כן". "מדבר ירון. קיבלתי את הטלפון שלך ממנשה". הקול
שלו היה בוטח ורגוע, וחיוך עדין החל להתפתח בין גומות החן שלה.
"היי", היא אמרה בקול קצת ילדותי וקצת סקסי. "מה נשמע ירון?".
"עכשיו הרבה יותר טוב", הוא ענה מתוך חיוך משלו. למחרת הם
נפגשו. ירון לבש את החולצה השחורה שכל כך אהב. הוא התגלח
בקפדנות, זיף זיף, כאילו לכל אחד הגיע יחס מיוחד משלו. רוני
ארזה את עצמה בסוודר הקשמיר הדק שקנתה בטיול באירופה ובג'ינס
צמודים שישבו על רגליה כאילו נתפרו במיוחד. בבית הקפה, שהזכיר
לשניהם את פאריז, טעם הקפה הרותח איבד משמעות לנוכח המבט
המשותף. באותו רגע, בחיים של שניהם, העולם הצטמצם לתוך העיניים
הנוצצות, החיוכים האי סימטריים והידיים המחוספסות מיובש החורף
התל-אביבי.
ברבנות, לא התייחסו באופן מיוחד לעוד טקס גירושין שגרתי. אחרי
פגרת החגים, התבצעו עשרות כאלה ביום, ודרמות הפירוק הפכו לדבר
שגרתי.  רוני הגיעה עם אחותה הגדולה שלקחה במיוחד יום חופש.
ירון כבר ישב על ספסל העץ מול האולם הגדול. אבא שלו התהלך חסר
מנוחה במסדרון, אבל לירון זה לא הפריע. העצב שלו היה כל כך
גדול, שאפילו אביו התזזיתי לא הצליח לעצבן אותו. רוני התיישבה
לידו אחרי שלום קצר ואחותה הלכה להסדיר את ענייני הטפסים ביחד
עם האבא הקופצני. ירון הסתכל על רגליה היפות שהיו כסויות
בחצאית ארוכה ופרחונית. הוא נזכר כיצד נמשך אליהן בפגישתם
הראשונה בחורף חמש שנים לפני כן, ואיך קילף מעליהן את הג'ינס
הצמודים כמה ערבים לאחר מכן. הגט שלהם היה ההצגה הכי משעממת
בעיר. רוני פלטה כן אוטומטי על כל שאלה ששאל אותה הדיין, וירון
עשה כל מה שהתבקש בלי ויכוחים מיותרים. הם היו מנותקים מכל
משמעות אפשרית, וסרבו להזדהות עם אומללות הרגע. כשיצאו
מהבניין, ירון השתעל ורוני בכתה.
האהבה גורמת לזמן לחלוף, ירון חשב לעצמו שלושה חודשים אחרי
שפגש את רוני. הוא כבר לא היה מסוגל להפריד בין האהבה שלו לגוף
שלה. כשלטף את בטנה ושדיה, הוא הרגיש מלוטף. הוא כבר לא היה
מסוגל להבחין בין חווית החודר והנחדרת. רוני נהנתה מאותן
תחושות. כשהזדיינו, היא בקשה ממנו להשאר בתוכה בלי לזוז.
התחושה של ירון ממלא אותה, היתה לה כל כך טובה, ששכחה לרגע
שלסקס אמורה להיות מטרה. הם היו הזוג היפה ביותר בתל-אביב. עור
הפנים של רוני נהייה בריא וסמוק. השפתיים שלה היו כל כך
אדומות, שכבר לא היתה צריכה למרוח אודם. ירון נראה פשוט יפה
ובריא. כשנכנסו לבר כלשהו בלילה, כל העיניים הופנו אליהם. מי
שראה אותם, לא היה צריך לשאול את עצמו את השאלות הבנאליות על
משמעות האהבה. הם הרגישו שאין דבר פשוט יותר בעולם מעצם היותם
והצליחו לחבר את ההווה, היופי והאושר למקשה אחת בלתי ניתנת
לחיתוך. במיוחד הם אהבו להתנשק, בעיניים עצומות. "אתה מנשק
אותי כל עדין, שזה חזק", פעם רוני אמרה לירון. ירון חיבק אותה
יותר חזק והמשיך לנשק את החיוך שלה. החיוך שלה היה נשיק במיוחד
וגומות החן שלה התבוננו בסקרנות על מערבולת האהבים המתרחשת
בינהן.
רוני כבר לא יכלה לסבול את הריבים הבלתי פוסקים. העיניים שלה
היו אדומות מבכי רוב הזמן, והעצב שהיה נסוך על פניה, הפך לחלק
בלתי נפרד ממבטה. גומות החן שלה הטשטשו, הן לא קיבלו סיכוי
להופיע, כי רוני כבר חודשים לא ממש חייכה. במיטה הם ישנו גב אל
גב, ולא נגעו אחד בשני. בלילה אחד, ירון שם לב פתאום לריח הגוף
של רוני, ונזכר בחודשים הראשונים שלהם. המתיקות של גופה לא
יצאה לו מהאף. הוא נגש לכיור וקינח את אפו, אך הניחוח לא נסוג.
הוא הסתכל על עצמו בראי, התבונן בפניו העייפים והעצובים והתחיל
לבכות. כשרוני התעניינה אם הכל בסדר,כי שמעה קולות מוזרים, הוא
אמר לה שהוא קצת מצונן, זה הכל. למחרת, כמו בכל ערב, הם רבו.
"נמאס לי", ירון צעק, "אני לא יכול יותר. כלום אני לא מקבל
ממך". "מי שמדבר, בטטה שכמותך. בחיים לא ראיתי גבר צעיר, שלא
רוצה להזדיין". "אני לא רוצה? עם מי בדיוק את רוצה שאעשה את
זה? עם המקרר? את חושבת שאני לא מרגיש, שאת לא מתלהבת מהגוף
שלי?". "אם היית הולך לחדר כושר, אולי הייתי מתלהבת יותר.
תסתכל על עצמך, יש לך כרס של בן ארבעים". "טוב, הבנתי אותך. לא
מעוניין לדבר איתך יותר". "זאת בדיוק הבעיה", רוני צרחה והעיפה
לעברו כרית צבעונית מהספה. ירון זרק את הכרית והעיף אותה חזרה
לעברה. "את לא מקשיבה", הוא צעק, "את כל כך מרוכזת בעצמך".
"נמאס לי, נמאס לי", רוני פלטה ממעמקי ליבה, הניפה את הכד שקנו
בטיול בסין ונפצה אותו על הרצפה הקרה, ביחד עם "נמאס לי" נוסף
שהמיר את עצמו לבכי קורע לב. למחרת רוני ארזה תיק ועברה לאמא
שלה. כעבור שלושה חודשים, נקבע להם מועד לגט.
שנה אחרי שעברו לגור ביחד, ירון הציע לרוני נישואין. הוא תכנן
את הרגע בקפידה. הוא התקשר לבוס שלה, וביקש חופשה בשמה.
"ושישמר ביננו, אה? אני בונה על זה". "ברור", הבוס ענה לו
בנחמדות. הוא הזמין מלון קטן בסנטוריני, עם מרפסת הבנויה על
מצוק הנשפך לים. הוא אסף אותה בסוף יום העבודה, במונית לשדה
התעופה. רוני כל כך התרגשה מהרעיון, חיבקה אותו כל הדרך, ולא
הפסיקה לנשק לו את הצוואר. בערב השני, הם הלכו לפינה מערבית,
וצפו בשקיעה המדהימה של האי. ירון הזמין להם שמפניה צוננת ונתן
לרוני את קופסת הפנדורה השחורה. שראתה את הטבעת, הוא ירד על
ברכיו, כמו בספרים ואמר לה, באנגלית עילגת. Roni, I love you.
Will you marry me?. רוני הצמידה את הטבעה ללוח ליבה ואמרה
בעברית. "כן ירון, אהוב שלי. אני אתחתן איתך" הם התחבקו חזק,
והקהל שהצטבר סביב שרק ומחא כפיים. אלמנה יווניה אחת חשבה
לעצמה, שהקיטש הזה, מה לעשות, מרגש כל פעם מחדש.
שנה אחרי החתונה, לכל אחד מבני הזוג היתה רשימה של טענות. רוני
טענה שירון נוחר, מתנהג כמו אדיוט בנוכחות חבריו, במיוחד אם
רואים בטלויזיה כדור שמתעופף. היא אמרה לו, שהוא מתנהג כמו
חזיר, מלכלך את כל הבית, משאיר הכל פתוח, ושבלעדיה הוא אבוד
בעולם הזה. ירון אמר לה, שהיא מתלוננת בלי סוף, ושהיא תמיד
עייפה, ושהיא לא מפסיקה לקשקש בטלפון עם החברות הגרושות שלה,
ששונאות גברים ומנסות להסיט אותה. הוא עוד הוסיף, שהיא כבר לא
מתייחסת אליו כל כך, ושעוברת עליו תקופה קשה, והיא בכלל לא
לצידו. היא אמרה לו, שאין מקום לצידו לאף אחד, חוץ מלפחית
הבירה, צלחת הפיצוחים, אה כן, וגם לגרעפסים הקולניים. החברות
שלה אמרו לה, שככה זה, הזמן גורם לאהבה לחלוף, ושהם צריכים
להשקיע אחד בשני. "ככה זה גברים", הן אמרו לה, "כמו ילדים
קטנים. תני להם את הצעצועים שלהם, והכל יהיה בסדר". החברים של
ירון אמרו לו, שזה בטח השעון הביולוגי שלה. תעשו כבר ילד, הכל
יהיה בסדר. הם אמרו לו שנשים קריזיונריות ונתונות למצבי רוח.
"זה ירגע מעצמו, תהיה בטוח. היא בטח צריכה קצת מרחק לנשימה".
"אז מה אם התאהבת במרצה הזה שלך?", החברות שאלו אותה. "כל עוד
זה בגדר פנטזיה, זה בסדר. זה ידוע שפנטזיות עוזרות לחיי
הנישואין". "אין גבר, שמסוגל לעמוד בפני פצצה כזאת", החברים
אמרו. "אם לא היית נמשך אליה, זה לא היה נורמלי". "חוץ מזה,
להסתכל תמיד מותר. וגם לגעת זה בסדר לפעמים. אף אחד לא מסוגל
לאכול כל יום את אותה המנה".
בערב אחד, הם ישבו ביחד בסלון, וירון שאל, "רוני, את עוד אוהבת
אותי?". רוני הסתכלה עליו במבט מוזר ואמרה, "בטח שאני אוהבת
אותך, חומד. אתה יודע, נכון?". "כן, אני יודע, רק רציתי לשמוע
עוד פעם". רוני חייכה וחזרה לקרוא את העיתון. "ואתה? אתה עוד
אוהב אותי?". "אוהב, אוהב", ירון מלמל מתוך הספר שקרא. "יופי",
רוני אמרה ופהקה מעט, "בוא לישון חומד, אני גמורה". "כן, אני
כבר בא". אחר כך הם הזדיינו ברגיעה, ורוני שאלה, "תגיד, אתה
מפנטז על אחרות לפעמים?". "לא". "את?". "לא, לא, מה פתאום". הם
התחבקו ורוני אמרה, "לילה טוב חומד". "לילה טוב חומד", הוא
ענה. הם הדליקו את השמיכה החשמלית ונרדמו.