מצאתי אותו ביום שחברה שלי זרקה אותי.
דווקא חשבתי שהדברים הולכים לא רע בינינו ותכננתי להציע לה
לעבור לגור איתי, אבל היא חשבה אחרת.
"בזמן האחרון אני מרגישה שאתה משתנה". טוב, לפחות לא נתנה לי
את השורה של "זה לא אתה זו אני".
"למה את מתכוונת אני משתנה?"
"אתה מתנהג מוזר"
"מתוקה, הדג ההוא היה כבר מת"
"זאת לא סיבה למחוץ אותו עם פטיש, בכל אופן אני כבר לא אוהבת
אותך"
"אל תעשי לי את זה"
"מצטערת, אבל אין בינינו מה שהיה בהתחלה"
"אבל..."
"תכין לעצמך שוקו חם ותנסה לישון. אני אתקשר אליך מחר"
שוקו חם היה הדבר האחרון שרציתי עכשיו.
שוטטתי ברחובות מכופף. למה זה קורה לי? למה הבחורה היחידה
שבאמת אהבתי דוחה אותי ככה? ראיתי 2 זקנות יושבות על הספסל
בפארק. הרגשתי ממש כמותן.
גם החיים שלי הסתיימו.
ואז, ברגע הכי חרא בחיי ראיתי את שפינוזה בפעם הראשונה.
הוא רבץ על הדשא וליקק את עצמו. באותו רגע חשבתי כמה שכיף לו.
לשכב כך בלי דאגות. התיישבתי על הדשא גם אני. לא יכולתי להוציא
את תמונתה ממוחי.
לא יכולתי לעצור את הדמעות.
שפינוזה התקרב אלי וליקק את פני.
עכשיו באמת השתניתי. יום קודם לכן לא הייתי מעיז לתת לכלב
מטונף ללקק את פרצופי. אבל כעת, כשאני מרגיש חרא, שמחתי על כל
פיסת חום שיכולתי להשיג. שכבנו כך על הדשא במשך שעות. הזקנות
פינו את הספסל והלכו לדוכן של מפעל הפיס. גם אני הרגשתי במזל
המרחף באזור ומתקרב לכיווני. שפינוזה לא עזב אותי גם כשקמתי
מהדשא. גם כשהלכתי למרכז המסחרי. התחלקנו במנת השווארמה שקניתי
אצל ביטון. ומשם הגענו לבית שלי. לבית שלנו.
בלילה לקחתי את שפינוזה לצייד. זאת הייתה הפעם הראשונה שלא
הייתי לבד בצייד. שפינוזה התגלה כצייד מעולה ותפסנו יחד פי עשר
ממה שהייתי תופס לבדי. כששבנו הביתה הנחתי את השקיות בארון
ונרדמנו עם הטלויזיה דולקת.
את היום הבא בילינו שוב בפארק. זרקתי לשפינוזה עצם של תרנגולת
והוא רץ והחזיר לי אותה. קניתי לו חלקי חתולים בסופרמרקט ולי
גלידה במרכז המסחרי.
בערב היא התקשרה כמו שהבטיחה.
"חשבתי על זה", אמרה, "והגעתי למסקנה שהגזמתי קצת ואני רוצה
שנחזור למה שהיה פעם".
"לא, תודה, מתוקה", אמרתי, "יש לי את שפינוזה עכשיו. לכי לשתות
שוקו חם". |