גלעד עמד בפתח ביתו וראשו מורכן. הגשם הצליף בו ללא רחמים
ובגדיו נהיו ספוגי מים.
המחשבות לא הניחו לו. רק לפני שעתיים הכל היה אחרת. הטלפון
שהוא קיבל גרם להשתלשלות העיניים הבלתי
צפויה, שהביאה אותו למצב נתון זה. "הלו" , - ענה גלעד לטלפון
שתפס אותו במהלך הצפיה בסרט ואכילת
הפופקורן האינטנסיבית בביתו. "ערב טוב ,גלעד" ,- נשמע קול נשי
עדין. "ערב טוב" , - ענה, כשעודו
שקוע בעלילתו של הסרט. "אנני מתפלא שאתה לא מזהה אותי, -
המשיכה, - אך אם נפגש אני יכולה להבטיח
לך שתזכר במהרה הן בי והן בעוד מספר אירועים ואנשים. "מה - מה
- מה -מה? - גלעד קימט את מצחו ושם צלחת
עם הפופקורן בצד, - על מה את מדברת, מי את? "בעוד חצי שעה
ב"קפה רוס", תמצא תשובות לכל שאלותיך",
- הייתה תשובה. "מי זאת, מאיפה את מכ..." - התחיל גלעד, אך
במהרה גילה שהוא מדבר אל הציפצופים הנשמעים מהשפורפרת. "מה
קורה פה, לעזאזל?" , - שאל גלעד את עצמו, התישב מול הטלוויזיה
אך לא הצליח
להתעמק בהמשך הסרט מפני שמחשבות ותהיות רבות מילאו את ראשו.
הוא היה בשנת ה28 לחייו, בעל תואר שני
במדעי המדינה, ועבד כיועץ בענייני המדינה במשרד ממשלתי. הוא גר
לבד בבית פרטי שרכש רק לפני חודשיים.
הוא היה בחור יפה תואר, כריזמתי ובעל יכולת שיכנוע. הוא תמיד
ידע למצוא גישה נכונה לכל אחד, וכולם
הודו בכשרונו האדיר, גם לנוכח העובדה, שבגיל כה צעיר הוא היה
מסודר בחיים. הוא ניער את ראשו, מילמל
משהו לא ברור, שם עליו מעיל, לקח את צרור המפתחות שהיה מונח על
השולחן ויצא החוצה. הוא נכנס לאוטו,
שעמד מול הבית והתניע אותו, המקום "קפה רוס" היה מוכר לו היטב,
משום שנהג לעיתים קרובות לשבת שם על
כוס קפה וסיגריה עם חבריו לאחר יום עבודה מתיש. הנסיעה לקחה לו
כ 20 דקות. ברחובות היו כמעט ריקים
מאנשים ומכוניות. השעה הייתה 10 בערב, וגלעד חשב לעצמו שגם הוא
היה צריך לשבת עכשיו בבית מול הקופסה האהובה עליו ולצפות בסרט.
הוא חנה בחניה ונכנס פנימה. המקום היה חצי ריק. הרקע נשמעה
מוזיקה
קלה ולא מכבידה שבשילוב עם התאורה יצרה אווירה נינוחה, שגלעד
כה אהב. הוא התישב ליד אחד השולחנות
הפנויים. "מה תרצה לשתות?" גלעד בתנוע פתאומית וגסה הרים את
ראשו ונעץ מבט במלצרית שעמדה מולו.
הקול שלה... הקול שלה עורר בו תחושה מוזרה. "הפוך,בבקשה", -
ענה לה ולעצמו חשב שאין זה נאה לנעוץ
כאלה מבטים באנשים זרים כמו זה שהוא נעץ בה. "את חדשה פה? -
שאל אותה ומבטו התרכך, - כי אני מרבה
לבוא הנה ואף פעם לא יצא לי לראות אותך". "כן, - ענתה לו, -
זאת המשמרת הראשונה שלי". היא רשמה
את ההזמנה והחלה להתקדם לעבר הבר, כשלפתע הסתובבה ושאלה אותו
בקול מוזר: "אולי תרצה להזמין משהו
פיקנטי? - היא התקרבה אליו התכופפה ולחשה לו באוזן: "יש לנו
משהו מיוחד היום". גלעד הביט בה בפליאה
היא הייתה בחורה יפה, אך כשהיא התכופפה הוא הבחין בצלקת ענקית
ומכוערת שהייתה על צאוורה והמשיכה
למטה אבל לא היה ניתן לראות עד לאן בגלל החולצה שלבשה. פתאום
גלעד חש במעין פחד וציין לעצמו שהבחורה
הזאת מוכרת לו מאיזשהו מקום. "לא ,תודה", - ענה בקול חנוק.
כשהמלצרית הלכה, הוא הביט בשעון. מאז
הטלפון המוזר שקיבל עברו 40 דקות. הוא התחיל לפקפק בכל הסיפור
ונזף בעצמו על כך שנטש את הספה הנוחה שבביתו. המחשבות שלו חזרו
למלצרית. "היא בחורה מאוד נאה, אבל הצלקת הזאת..." פניה של
הבחורה
נראו לו מוכרות, אך הוא לא הצליח להזכר מאיפה. הסוללרי שלו
צילצל. "כן", - ענה גלעד. "היי גלעד,
זאת שוב אני, - נשמע קול שדיבר איתו בבית וכעת נשמע מוכר פי
כמה, - הנסיבות השתנו. תצא מ"קפה רוס"
ותמשיך ישר לכיוון הגשר ,אני אחכה לך שם". גלעד קם וביקש מאחד
המלצרים שימסרו למלצרית ששירתה אותו  
שהיה עליו לעזוב ושהוא מצטער. הוא יצא החוצה והלך לכיוון הגשר.
הוא התקרב אליו והבחין בדמות שעמדה
שם באמצע. גלעד המשיך להתקדם לעברה. כשהיה במרחק של כ3 מטרים
ממנה הוא עצר והתבונן במי שעמד מולו,
אבל הקפוצ'ון של המעיל הסתיר את פניה של הדמות. "הגעת די מהר",
- אמר קול נשי מוכר. "מי את?" - שאל
גלעד שהסגיר את התרגשותו. הדמות הסירה את הקפוצ'ון מפניה וגלעד
זיהה בה מלצרית מ"קפה רוס". "כמה
עצוב שאינך זוכר אותי. פעם אפילו היינו מאוהבים". גלעד התבונן
בפניה של האישה וכעבור מספר שניות
הבין מאין היא מוכרת לו. זאת הייתה איילת, החברה הראשונה שלו
מלפני 11 שנה. "איילת?" - שאל גלעד.
" מזל טוב, זכרונך חזרה אליך", - השיבה אישה עם נימה סרקסטית
בקולה. גלעד מישש ביד רועדת את הכיס
של הג'ינס, הוציא סיגריה, הדליק אותה ולקח 3 שאחטות רצופות.
"השתנית", - אמר, כי לא מצא משהו אחר
לומר. "אתה מתכוון לזה?" - שאלה איילת וחשפה את הצלקת. כעת
הזכרונות הציפו את ראשו. איילת הייתה מלכת הכיתה וכל הבנים
בבית הספר רדפו אחריה. אך היא לא התיחסה אליהם משום שהייתה
מאוהבת בחברה גלעד.
למד איתם אחד בשם ניר שניסה לכבוש את ליבה של איילת אך לשוא.
כשהוא התיאש הוא ניגש אליה ודרש ממנה
להיפרד מגלעד. איילת לגלגה לו בפנים ואמרה שהיא אוהבת את גלעד.
"אם לא תיהי שלי לא תיהי של אף אחד",
- אמר, הוציא סכין וחתך אותה מצאוורה עד בטנה. לאחר מכן הוא
ניגש לגלעד עם עוד 2 בריונים ואמר:
"אם אתה רוצה לחיות כדאי מאוד שתפרד מאיילת ולא תתקרב אליה
יותר". על מנת להמחיש את מידת רצינות
שבדבריו הוא שלף סכין והעביר אותה עם הצד הלא חד שלה בפניו של
גלעד. עוד באותו יום גלעד שמע מה קרה
לאיילת, אך במקום לבוא לבקר אותה בבית חולים הוא השאיר לה
הודעה במזכירה בה הוא אמר שאליהם להיפרד.
"מה אתה שותק? - קטע את מחשבותיו קולה של איילת, - בטח נזכרת
איך השתפנת וויתרת על כל מה שהיה בנינו
, אה?!" גלעד היה נבוך. למרות שהיה קר בחוץ אגלי הזיעה כיסו את
פניו. "אני... הייתי ילד, פחדתי ו...
". "עזוב, - לא נתנה לו להמשיך איילת, - אין צורך בתירוצים. רק
רציתי לומר לך שניר שילם על מה שהוא
עשה, - על פינת שפתיה צץ חיוך מוזר, - אך הצלקת שאתה השארת
בליבי הרבה יותר כואבת ועמוקה מזו שניר
השאיר על גופי. באתי הנה כדי לומר שהמעגל נסגר, - היא הפסיקה
לדבר לרגע והסתכלה על המים הזורמים בנהר, - או כמעט נסגר".
עכשיו החיוך נפרש על כל פניה. היא עמדה והמשיכה להסתכל על
המים. "תזכה לחיים
מאושרים", - היא אמרה כעבור דקה, הורידה את התיק הקטן מהכתף
וזרקה אותו למים. אחרי זה היא הסתובבה
והחלה להתרחק. "איילת, חכי!" - צעק גלעד לעברה אך איילת הגבירה
את קצב ההליכה ונעלמה בערפל הלילי.

גלעד התנער ממחשבות וטיפות הגשם, הוציא את המפתח פתח את הדלת
ונכנס הביתה. במרקע של הטלוויזיה
רצו כתוביות של הסרט שהוא לא זכה לראות במלואו.