כדור הארץ, עצר מלכת בפעם השניה. הים שקט, ציוץ הציפורים קפא
והרוחות הפסיקו לנשב. הם עמדו שם, החרבות חדות כתער בנדנן,
השריונות והמגינים בוהקים, מסודרים שלשות שלשות... שדה הקרב
היה מוכן.

בצד האחד של העולם עמדה האוטופיה. גאה, ראשה מורם, חזה מתוח,
בעינייה רשפו גיצים, בשבילה זאת היתה מלחמת קיום. היא לא היתה
גדולה אבל היתה בה אמונה. היא היתה מורכבת מכל האנשים שרואים,
כל האנשים שמבינים כמה הם קטנים וכמה אורח החיים שלהם כל כך לא
משנה לעומת החיים של העולם, מכל האנשים שמאמינים שיכול להיות
נכון, היא מורכבת מהאנשים שמאמינים שהם הנכון.

הצד השני, הצד האפל, הצד הראליסטי. הם היו רבים, הם היו
מבינים, הם היו כבויים. הראליזם נגס בחוזקה באוטופיה,
הראליסטיות סטרה לאוטופיה בכל רגע ורגע. כל פעם שילד הוכה על
ידי אב שיכור האוטופיה נפגעה, כשפועל שחור היה חוזר הביתה
בתחילת החודש והיה מגלה שגם החודש הבוס לא שילם משכורת
האוטופיה נפגעה וכשילד סיני ביקש מאמו עוד כף אורז והיא אמרה
שניגמר האוטופיה נפגעה. האנשים היו עצובים, אנשים שראו אנשים
עצובים גם כן נעשו עצובים, גם הם הבינו שעולם מושלם לא יכול
להיות קיים גם הם הבינו שאדם לאדם זאב.

את המלחמה פתחה האוטופיה, כן דווקא היא. היא ראתה שבמצב הזה
היא לא תחזיק מעמד יותר מידי זמן , והכוחות שלה הולכים
ונחלשים, היא הפסיקה לשבת על הגדר. בשביל האוטופיה המלחמה היא
מלחמת קיום אם היא תפסיד כל סיכוי לעולם מושלם יעלם, אם היא
תנצח העולם יהפוך להיות עולם אוטופי. בשביל הראליסטים לעומתה,
המלחמה הזאת היתה עוד יום, לא היה עוד אכפת להם. המלחמה הזאת
סתם הפריעה להם במהלך החיים ובדאגות היומיומיות שלהם, אבל אפשר
להבין אותם ככה הם, הראליסטים, הם קמים בבוקר רק כדי לשוב
ולישון בערב.

אז הם עמדו שם בשני גושים האוטופיה חמושה ברוח לחימה
ובמוטיבציה, בעוד הראליזם חמוש באנשים ובהיסטוריה מפוארת של
ניצחונות. הכל מסביב נדם, הנשק נלקח, שקשוק החרבות נשמע, הרוח
שרקה, ושני הגושים רצו אחד לקראת השני. היה פיצוץ...

האוטופיה ראתה את העולם הראלי. היא ראתה אדם שמוכן לרצוח אדם
אחר בשביל כסף, היא ראתה אנשים שהורגים בשביל אדמה, בגלל
אמונה, היא ראתה אנשים שהולכים בצורה עיוורת אחרי אדם אחר
ואנשים שהולכים לעבודה בבוקר בלי להבין את המטרה שלהם בחיים רק
בשביל לשלם את המשכנתא.

היא הבינה שאין ברירה, אם היא תחשוב לא יהיה לה אוכל. היא
הרגישה את האושר כאשר היא ראתה בסוף החודש את המשכורת נכנסת
לבנק, ואת האושר כאשר קידמו אותה בעבודה למזכירה בכירה. הילדים
למדו והצליחו, באסיפות ההורים היא היתה גאה. היא היתה מאושרת,
היא לא הסתכלה ימינה ושמאלה. לה היה טוב זה מה שחשוב. מבחינתה
שכל העולם ישרף. לא היה אכפת לה הרעבים בסין לא היה אכפת לה
מהיתומים והמוכים, היה לה טוב. היא היתה מאושרת. העיניים שלה
היו כבויות...

הראליזם חווה אוטופיה. לא היו עמים לא היו מדינות, לא היו
מלחמות לא היו הרוגים, כולם שאפו לידע. הם עבדו בשביל העולם,
הם עבדו בשביל כולם. הוא היה רואה חשבון, היה עסוק כל היום
במספרים, איך לגרום להכל לעבוד בכמה שפחות כסף, לא היה לו מה
לעשות בבית והוא לא בטלן. הוא היה רואה חשבון של מפעל לא מצליח
במיוחד והוא שאף כל הזמן להתקדם. הוא ידע שאם הוא יתקדם זה לא
יתן לו שום דבר חומרי, אבל זה ייתן לו סיפוק כי בזכותו כולם
חיים טוב יותר, בזכותו העולם טוב יותר. כבר אין לו רגשות אשמה,
הוא לא שומע על רעבים והוא לא רואה קבצנים. הוא חיי בשביל
העולם והעולם חיי בשבילו.

עכשיו הוא הבין הוא ראה את האנשים בעולם האוטופי שלו והוא נזכר
באנשים הראליסטים בעולם האמיתי. לא היה ביניהם הבדל גדול,
האנשים בעולם האוטופי בסך הכל עשו צעד אחד קדימה. הם הבינו, הם
ידעו, הם ראו כמה החיים שלהם קטנים לעומת החיים של העולם, הם
ראו כמה עוול קיים בעולם, והם רצו לשנות. הם קפצו מדרגה אחת
מעבר. הוא נזכר בזלזול באדם שהוא היה פעם, הוא התנהג כמו חיה,
היה כמו פרה. הוא דרך על אנשים בשביל התהילה, הוא היה חי תמיד
על הגב של מישהו אחר. הוא נזכר בהתקדמות הטכנולוגית, בהמצאת
החשמל, המכונית, המטוס, ההליכה על הירח והמצאת הכפר הגלובלי.
היו כל כך הרבה חידושים טכנולוגים שאנשים לא הספיקו להדביק את
הקצב, אבל מתי היה החידוש האחרון בפנימיותו של האדם, מתי האדם
השתנה ולא רק שינה את הסביבה, הוא לא יכל להגיד. הוא הבין
שהאדם עומד לפני סיום המסלול, החיים החומריים שלו מושלמים,
עכשיו רק נשאר לשתף פעולה עם העולם, ולהתחיל לקחת אחריות על מה
שקורה בסביבה שלו. עכשיו נשאר רק להפוך את העולם לעולם אוטופי.
היתה לו אש בעיינים...

המלחמה נגמרה, הצדדים היו מותשים...