השקיטי אחותי התמימה,
זו הייתה רק השכנה,
הגברת חנה שמעלינו,
בוכה על מר גורלנו.
אך אין הוא מר,
אחותי היקרה,
אנו נלך בגאווה.
אמא בכתה אתמול בלילה,
ייללה היא כילדה קטנה,
היא איננה כעת.
לא, אל תבכי יפתי,
אמא הלכה לגברת לוי,
לבקש קצת סוכר,
ככר לחם וכד מים,
תחזור בשעת בין הערביים.
מה קרה אחותי מתוקתי?
בקול חזק ורועם תדברי!
איפה אבנר את שואלת.
לרגע אני מהססת, כמעט נשברת...
עונה לך בבטחון ובעידוד,
הוא יצא לרגע, הלך לגדוד.
לא! אין הוא בצבא הארור!
הסתכלה בי בפה פעור.
ליטפתי את שיערה המטונף,
את פניה הכואבות, התמימות,
את משפחתה עיניה דורשות.
אבנר יצא לשוק,
לקנות חלב בבקבוק!
כן, כן, חלב בבקבוק.
לא בכד ולא בדלי,
היא חייכה אחותי.
אין היא יודעת.
אין היא שומעת.
לו רק ידעה.
שלא תדע,
אין סיבה.


שמעתי אותם מתקרבים,
אותם הכלבים הארורים!
שפתם הקשה והנוקבת,
כרעם ביום בהיר בי מהדהדת.
החזקתי את אחותי,
קרוב לליבי,
ליטפתי, חיבקתי, נישקתי ואהבתי.
התכווצנו כקיפוד מבוהל,
התחננתי וביקשתי "אל..
אל תקחו את אחותי,
קחו אותי!"
לרגע מילאה שמחה את ליבי,
הם הנידו ראשם, אותם הכלבים,
לקחו אותי במקומה,
חייכתי. הייתי גאה.
אחותי תינצל מאש התופת!
היא תחייה! תהיה אישה לתפארת!
לפתע כרעם ביום בהיר,
הוציאו אותי לרחובות העיר,
שמעתי את אחותי,
היא קוראת בשמי..
מתחננת שאבוא, שאנחם,
אין אני יכולה,
אחותי הקטנה.
ראיתי את הכלב מחזיק אותה,
מחזיק בשיניו את אחותי התמימה!
עצמתי עיניי,
התפללתי לאלוהיי,
לפתע נשמעה ירייה,
הייתה דממה גדולה.אחותי הפסיקה לבכות.
אני מוחה את הדמעות.
היא לא זזה. לא מרגישה.
לו רק ידעה.


הכל מתחיל להיות מטושטש,
גשם התחיל לנקות את רחובות העיר,
כרעם ביום קיץ בהיר.


הדם שותת מכפות ידיי,
מסתכלת למעלה, לשמיים הנוראים,
צועקת, צורחת לאלוהיי,
"אל, אל תקח את אחותי
התמימה,
קח אותי במקומה!"
מרגישה את שיניו של הכלב,
נעוצות בבשרי,
בתקוותי,
בליבי.
עוד מעט אבא ישוב.
עוד רגע ואראה את אמא שוב.
אבנר ישמח לראותי,
יספר לי הכל!
הכל על המחתרת,
אשאל ואתעניין, לא אהיה עוד חירשת.


זה היה יום קיץ בהיר,
בו כבהמה שחוטה שכבתי,
לצד אחותי.
היה זה יום קיץ גשום וקר,
הכאב היה חד ואכזר.
באותו יום שכוח אל,
הלכתי למקום אחר,
הדם נשטף מגופי,
התקווה נרמסה בתוכי.
העיקר שאני פה,
עם אחותי.