הם נולדו משני צידי המתרס. יאן היה בן המתרס הצפוני ושינייד -
בת המתרס הדרומי.
מתרס לא רחב היה זה ולא צר, אבל תהום עמוקה נפערה בתוכו, עמוקה
עד מאד.
שניהם גדלו כנהוג בכפריהם, חיו, למדו ועבדו בעזרתם בשדות
להוריהם.
בלילות החשוכים, נטולי הירח, מסביב למדורות הכפרים, האגדות היו
מהלכות;
"במתרס הדרומי יש אנשים אוכלי אדם" - כך היו מספרים בצידו של
יאן. ואילו בצדה של שינייד האמינו כי מי שחוצה את המתרס הופך
לחיה ונעלם ביער.
כך, לא התקרבו אנשי הכפרים אל המתרס. אך ידעו על קיומו ומידי
פעם היו מגיעים אליו בכדי לבדוק שדבר לא עבר לצידם.
באותם לילות, השועלים היו קופצים מצד לצד עד בוא הזאבים. אלו
היו מנהלים דיונים לאור הכוכבים משני צידי המתרס, ויללותיהם
היו מדירות שינה מעיני תושבי הכפרים.
יום אחד יצא יאן לציד. הוא עקב אחרי טרפו, זו הייתה איילה
קלת-רגליים. מבלי משים הם התקרבו עוד ועוד לעבר המתרס. האיילה
חצתה אותו בניתור זריז, ויאן בהגיעו הבין כי טרפו ברח לו, שכן
אסור היה לקפוץ לצד השני של המתרס.

שינייד נשלחה על ידי אמה לאסוף תבלינים. עינייה השחורות
הזריזות היו 'צדות' בין האבנים ובין שורשי העצים ביער את כל
צמחי התבלין החשובים, ולאחר הדרכה שקיבלה מסבתה (טרם מותה),
הייתה הולכת למתרס ומוציאה את צמחי התבלין שהיו חבויים בין
נקבותיו בעדינות, מבלי לחצות לצד השני, כמובן.
אותו יום הייתה שינייד בדרכה למתרס על מנת לאסוף את צמחי
התבלין, כששמעה קריאת עורב. נשאה שינייד ראשה אל-על וראתה
אותו. צללית שחורה מנגד לשמיים כחולים בהירים. הוא צלל לעברה
ונחת על הענף הקרוב אליה. שינייד התקרבה אליו בזהירות והוא פצה
פיו ואמר.
"בת-ירח! התרחקי! אל לך להתקרב למתרס היום! השמש ירדוף אותך
ואת אותו, לעד!".
אולם שינייד לא שעתה לאזהרת העורב והתקרבה בהססנות לעבר המתרס.

עת הגיעה למתרס ראתה לפניה איילה. זו ניגשה אליה והתחככה בה
בחמימות. מבט לתוך עיניה של האיילה הבהיר לשינייד את אשר אירע
בשעות האחרונות והיא התקרבה למתרס לראות את הקורות בצד השני.
השעה הייתה שעת בין-ערביים.
יאן יצא מסבך השיחים בכדי להיטיב ראות לצד השני של המתרס.
תלתליו הזהובים בהקו באור האדום של השקיעה. עיניו התכולות תרו
אחר כל סימן לאיילה מהעבר השני. הוא שמע רישרוש מן השיחים בצד
השני ונותר עומד על מקומו.
לפתע מן השיחים היא יצאה.
דממה.
כל העולם שתק.
שני מבטים נפגשו.
תכלת-לבן, זהוב-שחור, אדום.
העולמות התנגשו.
עמדו כך העלמה והעלם עד אשר לא עמד להם כוחם עוד לעמוד ודומה
היה כי כך יימשך לעד.
הדימדומים המשיכו.
לא ברור מי היה הנופל הראשון ביניהם ומי עצם עיניו ראשון, אך
ידוע כי תוך זמן מועט ביותר, השני נפל מעברו השני של המתרס.
גופותיהם נמצאו כשידיהם מתוחות, כמעט נוגעות מעבר למתרס.

נפשותיהם ירדפו לעד אחת אחרי השניה, במחזור מעגלי, השמש לאחר
הירח או הירח אחרי השמש. לא נדע מי ראשון ומי שני והאם אי פעם
יתפשו את אהוב-ליבם.