הוא התעורר בבוקר.
כל הלילה הוא ישן על הבטן.
ביד ימינו, שהייתה מתחת לכרית ולראשו, כבר אבדה התחושה עכב
עצירת זרימת הדם. הוא משך אותה בעדינות ממתחת לכר והניח אותה
במקומה הטבעי, ליד גופו שלו, בצד ימינו.
הוא המתין בשקט שהסבל של התעוררות היד יעבור. לאט לאט ההתמקדות
שלו עברה מההרגשה של הראש, וכיצד משקלו של הראש מונח על הכרית
ומהיד שתהליך חזרת התחושה אליה הייתה הרגשה לא נעימה בפני
עצמה, לסביבה שלו.
המצעים, בצבע התכלת, שכיסו את המיטה, הדיפו ניחוח בושם מוכר,
בשילוב עם ניחוח מוכר נוסף, ניחוח המין.
הוא סובב את ראשו, ערמה של תלתלים שחורים (כמו נפט גולמי)
ארוכים הייתה לצידו. הכאב בידו התחיל לשכוח ותוך כדי כך הוא
הרשה לעצמו ליפול שוב, באופן זמני, לתוך עולם החלום...

...
זה ארבע שנים שכל יום שישי בערב נפגשים אני וכמה חברים
קרובים שלי ויושבים על קפה בבית קפה ספציפי בחיפה. החניון רחוק
מבית הקפה עצמו, וצריך לרדת בירידה בשביל להגיע אליו. כבר
מכירים אותנו במקום הזה, ואפילו יודעים מה נזמין מראש בד"כ.
בבית הקפה הזה ממלצרים כמה ערבים.
היה יום שישי, והיה ערב, כרגיל. אני הגעתי באיחור. וכשהתקרבתי
לבית הקפה ראיתי אחד מהמלצרים הערבים, הוא אמר לי - "אל תבוא
לכאן יותר, אנחנו לא רוצים אותך כאן." התייחסתי לזה כאל בדיחה
או כאיום לא רציני. והמשכתי לבית הקפה לפגוש את החברים שלי שם.

עבר עוד שבוע שוב היה שישי בערב, הפעם הגעתי ביחד עם החברים
שלי,  והפעם בדרך לבית הקפה שוב היה מלצר, אבל מלצר ערבי אחר,
הוא אמר "אל תבואו לכאן יותר" ואז הוא הצביע עליי ואמר "אנחנו
לא רוצים אותו כאן". המשכנו לכיוון בית הקפה נכנסנו וישבנו,
כרגיל. שאלנו את המנהל מה הפירוש והוא פטר את עצמו ואת השאר
ללא הסבר אמיתי בנוגע למשמעות מה שנאמר, אני התחלתי להרגיש
שאולי כדאי שאני לא אבוא יותר, אבל לא לבוא יותר משמעותו הייתה
לא לראות יותר את החברים האלה, והחברים האלה חשובים לי.
שבוע נוסף עבר, ושוב הגעתי באיחור. הייתי בדרך לבית הקפה
כשנתקלתי ברכב שבו ישבו שניים מהמלצרים הערביים, זה נראה כמו
רכב עירייה, מסוג הרכבים של יחידת הכלבנים; טנדר עם כלובים
מאחורה לכלבים, ואפשר היה לשמוע את הנביחות.  ואז אחד מהם אמר
"אמרנו לך שאנחנו לא רוצים אותך כאן, תלך, לפני שנשחרר עלייך
את הכלבים". הייתי בדילמה, לנסות ללכת לבית הקפה בשביל לראות
את החברים ולהסתכן בזה שהוא לא מבלף? או ליסוג ולא לראות את
החברים שלו. החלטתי לנסות להתל בהם. הסתובבתי וחזרתי על
עקבותי. הם נסעו משם. ברגע שלא ראיתי ושמעתי יותר את המכונית
שלהם שוב נסובתי על עקבותי וחזרתי לכיוון בית הקפה.
פתאום,  משום מקום, הגיחו בריצה שלושה כלבים שחורים ענקיים והם
רצו לכיוון שלי. לא יכולתי להספיק לרוץ למקום מבטחים,  והיה
ברור שצריך לעמוד מולם.
בחלומות של, שיש בהן אלימות כלשהי, בדרך כלל יש שלב שבו אני
יכול להחליט איך החלום עצמו ייראה. האם הוא יהפוך לחלום בלהות
בסגנון יום שישי השלוש עשרה עם דם וזוועה, או לחלום אקשן
בסגנון המטריקס. מיותר לציין שבדרך כלל אני בוחר את המטריקס.
ככה גם היה בחלום הזה.
התכוננתי להילחם.
ואז הכלבים היו עלי ונלחמנו. המכות, האגרופים והבעיטות שלי,
כנגד הכוח המכירע של משקל גופם,  והנשיכות שלהם. האוויר נמלא
צעקות וצרחות, יללות, שיער ודם, וצעקות, צעקות...

צעקות!
...
צעקות.
פתאום, משום מקום עיניים פקוחות לרווחה, נדהמות, מסתכלות עליו,
לא מבינות מה קרה ואיך קרה, הוא חשב לשבריר שניה עד שהוא הבין
מה קרה ואיך קרה.
זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהוא היכה מתוך חלום.
כאב לו באותו רגע. כאב לו שהוא הכאיב לאדם שהיה קרוב אליו
ביותר, כאב לו שזה לא היה מתוך חלום בלהות אמיתי. הוא חשב שהוא
יכול להשתלט על החלום.
גם דאגה הייתה שם, שמא הוא גרם נזק, שמא התגלית הזו תרחיק ממנו
את שאהב. התגובה המיידית הייתה לחבק את מי שמולו, ובין היתר,
באמצעות זה, להרגיע את מי שמולו ואולי גם את עצמו.