"איזה צבע אתה הכי אוהב?" שאלתי אותו. הוא שכב שרוע על המיטה
שלי כמו חתול בר מפונק שיש לו הכל. ישבתי לידו ושיחקתי לו
בשיער. חתול בר מהסוג שלא חסר לו כלום.
"לבן" הוא פיהק. כמו שחתולי בר מהסוג שלו בדרך כלל עושים.
פיהוק גדול ועייף.
"לבן?"
"לבן" הוא אמר שוב.
"איזה את?"
"אדום"
"למה אדום?"
"כי אדום, זה צבע של אהבה"
"למה לבן?"
"לא יודע, פשוט לבן"
החתול בר פיהק שוב.
תהיתי אם תמיד כשהוא מדבר על לבן זה קורה לו, או שזה בגלל שאני
נורא משעממת אותו.

קמתי.
נמאס לי שהוא מפהק לי מול העיניים כאילו אני ערוץ בידור כושל.
יצאתי החוצה. היה כבר 10 בערך.
נושמת אוויר קר של לילה. אוויר שחור עם כוכבים מנצנצים ובלי
ירח. חבל. אני כל כך אוהבת אותו.
את הירח. יש לילות כאלה שהירח מתחבא בגלל העננים.

פתאום הוא בא גם.
"לא קר לך?" הוא שואל
"לא ממש, רק קצת"
"רוצה את הז'קט שלי?"
"לא, תודה"

מביט בי בעיני התכלת שלך כמו מתוך תמונה שלא קורית עכשיו. מבט
זרוק, שחוק.
אולי אתה באמת עייף עכשיו.
נלך לישון.