חשבתם פעם לאן הולכות המילים כשמוחקים אותן מהדף? המילים
העצובות שאנחנו מוחקים כשאנחנו כבר מרגישים יותר טוב? ולאן
הולכות הדמעות שנמרחות על גבי השרוול כשכבר אין על מה לבכות?
לאן הולכים הסיפורים הטיפשיים והלא מוצלחים כשאנחנו מקמטים את
הדף וזורקים אותו לפח? לאן הולכים הכאבים אחרי שלוקחים כדור?
הם לא נעלמים. שום דבר לא נעלם. אף פעם. הם פשוט עוברים
למקום אחר. אבל לאן? הם עוברים למישהו אחר. מישהו שאוסף
אותם. הוא איש טוב. הוא לא רוצה שהכאבים, הדמעות, המילים יעברו
לאנשים אחרים, אנשים שלא מגיע להם, אז הוא אוסף אותם ושומר
אותם לעצמו. הוא מפנים אותם. הוא קורא את המילים, מרגיש את
הכאבים, מזיל את הדמעות שזולגות וזולגות ולעולם לא נגמרות, כי
אנשים לעולם לא יפסיקו לבכות. הם ימשיכו לבכות, כל עוד יש על
מה, והוא ימשיך לאסוף אותן. הוא חש את תחושות הבטן ואת הדברים
הרעים. הוא לוקח את המחשבות הרעות שלנו כשאנחנו מחליטים שאסור
לנו לחשוב על זה יותר. הוא מקבץ את החטאים ונענש עליהם. אז הוא
בוכה, וחש, וכואב, וחושב, וחוטא




ונענש. הוא נענש כל כך הרבה. הוא נעלב אבל אין מי שיאסוף את
העלבונות והעונשים. הם נאספים ולוחצים. וזה כבד. וזה כל כך
כבד, שזה כואב. וזה כל כך כואב שלפעמים הוא לא יכול עוד. האיש
הטוב הופך למשהו אחר. הוא צועק. הוא לא מוכן לחטוף עוד עונשים
על המעשים הרעים שלנו. הוא מגיש התפטרות, אורז מזוודה ומתכונן
לצאת אבל עד שהוא כבר מוכן לצאת הוא נזכר שאין מי שיאסוף את
המילים, והחטאים, והדמעות... וזה עושה לו רע. והוא מתגעגע
לדמעות... אז הוא חוזר.

וכשהוא שוב מרגיש רע, הוא מנסה לישון. הוא סוגר את התריסים
ונותן מנוחה לעיניים העייפות. הוא מתמכר להרגשה, להרגשה הנעימה
והטובה. היא משתלטת עליו. לא! הוא פוקח שוב את עיניו. אני לא
אתן לה להשתלט עליי. הוא אומר לעצמו. אסור לי לאבד שליטה. אני
חזק. אני שולט. אז הוא לא ישן. הוא נלחם בעיניים הכבדות,
בכתפיים הכואבות. הוא לא רוצה לאבד שליטה. הוא שומר עליה מכל
משמר. שאף אחד לא ייקח לו אותה. הוא כמעט איבד אותה! לאט לאט
הפחד משתלט עליו אבל הוא כבר לא שם לב. הוא כבר לא בשליטה.

והוא ממשיך לבכות, ולאסוף, ולפחד. אט אט הוא מאבד את הדבר
היחיד שנשאר לו- את השפיות. הוא פשוט נשבר. הוא צועק אבל אף
אחד לא שומע. הוא כותב אבל אף אחד לא קורא. הוא מפרכס ולאף אחד
לא אכפת. הוא נופל...     אבל אף אחד לא תופס.
הוא נופל ונופל ונופל ולא יכול לעצור. מתחתיו תהום. מעליו תהום
ומסביבו  דמעות ושקרים ומילים וכאבים. ולחצים. ושקט. הוא לא
יכול לאסוף אותם יותר. בתנועות בלט חינניות הם מתפזרים בחלל
השקט להחריד. הם מתפזרים מהר כל כך והם תופסים שליטה. והם
לוקחים אותה מאתנו ואנחנו מאבדים את הדבר היחיד שנשאר לנו
ובצעקה של טירוף ובאצבע מאשימה אנו מצביעים עליו, ומאשימים
אותו, והופכים אותו




לאיש הרע.