איש ואישה בגלקסיה הגדולה
אשר לא על ידם נבראה,
קיבלו רק זכות קצובה
להעביר מספר שנים במרחבה
באופציה של גוף מחובר לנשמה
מלפני שהגוף ירקב והנשמה תלך לדרכה.
והם מתחבטים במה מותר ומה אסור,
במה טוב או רע למצפון,
כאילו היה המצפון מותר מן האדם
בעוד בעצם... להד"ם.
האיש טוען חזקה
על גוף ונשמה
של אישה שמדכאה כל תחושה
בשם מצפון ואמונה,
האיש טוען בשם המוחשי
והאישה דוברת בשם האל-טבעי.

האיש אומר:
למי נזיק אם נאהב ביחד-
לאלה שהורידו חיינו אל הפחת?
למי כואב שדמעותינו זורמות
ואת אהבת החיים מטביעות?
למי איכפת שאביב חיינו נעדר
וגוון חיינו רק חורף וסתיו?
האם קדחת אהבה בעורקים
עלולה להוסיף מת לאיזו רשימת חללים?
האם אהבתנו תיצור מדון
או שמא תהא בריחה בשניים אל האור?

וביחס לטענותיה:
זוכרת ששאלת אם רוצה במשהו טבעי ופראי?
ותשובתי: כן, יש משהו יותר טבעי
מלרצות את הלב להעיר
ואת הגוף להסעיר?
האם יתכן בכלל מאווייך אחרים
מפאת שמנגנונייך שונים?
רמזת בציניות על משהו זמני-
כאילו כך השתקף מחיזורי,
רמזת על כוונות לנתץ אמונות
כאילו שמי מאתנו חייב בנאמנויות,
רמזת על כוונות להמיר בטחון
שבעצם מתאפיין בשבלול בקונכייתו
שמסתתר מפני סביבתו
ולא בשל בטחונו.

אני רוצה אותך
כי אני צריך אותך,
איכפת לי ממך,
כואב לי בגללך,
אולי משוגע אני
אך נענה לצו לבי,
אני נע לכיוונך
והכל רק בהשראתך,
הרי לא מהחלל נחתתי עליך
אלא שמר גורל כיוון אליך
כדי להחדיר חום ללב קר-
לבי? לבך? - אותו הדבר!
עובדה היא שרגשות שרק חלפו לידנו
פתאם מתחילות להיות חלק מישותנו,
פתאם אפשר להשתמש ברגשות
שזמן רב כבר רדומות,
אפשר לצחוק צחוק אמיתי
ולדחוק הבכי אל הביבים,
אפשר להיות חברים כנים
שאיש את רעותו סועדים,
אפשר לנגוע באושר
ולחוש שוב בדופק,
אפשר שוב לאהוב במעשה
כאשר המילים הן צורך לבטא
רגשות, תחושות וחוויות
אך לא בפני עצמן לעמוד.

ומה מכל הנ"ל את יכולה לא לרצות?

21/07/02 ©