New Stage - Go To Main Page

מאיה פפאיה
/
קסטרו טרנד

סימנים אדומים מופיעים לי על הבטן. זה מגרד. "למריחת האודם
ביתר נוחות אנא הושיטי את שפתייך. או, כן. אמרח אותן בגוון
ליבלוב אביבי. מצויין. לא לזוז, לא לזוז." אני ממצמצת, ועוד
פעם. הבטן השטוחה שלי מגרדת. למה נוצרה לי בטן בכלל? כדי שהיא
תגרד? למה אני עושה 60 כפיפות בטן כל יום? כדי שהיא תגרד?
ותתמלא סימנים אדומים מהחגורה המעצבנת הזו? ניטים. ניטים
מסריחים. מולי מונחים חמישה מגזיני אופנה צעירים בערימה
מושלמת. הם היו אמורים לשעשע אותי בשעות הטיסה שכששיעמם לי. הם
אמורים היו להעלות לי את הבטחון העצמי, אבל הם לא.

"ועכשיו אאפר את עינייך התכולות, יפיפיות הן כל כך." במעצם
עיני מנתרת עליהן מברשת רכה, גדושת אבקת פיגמנטים בצבע לא
ידוע. הנשימות של פנינה מלאות בריח מסטיק פפרמינט. לעיסותיה
גורמות למשב רוח צוננת היישר אל פני. עם כל תנודה של המברשת
אני מדמיינת איך החומציות בפה שלה יורדת, וביצת הרוק המגעילה
שמתבשלת לה בשלושים ושש מעלות הופכת לבריכת אקווה כחולה. "לא
לזוז, חביבתי. כחול מוצא חן בעינייך?" הנעתי את ראשי בתנועת
חיוב והמשכתי לשמור על עיני בלתי-פקוחות. אני מקרבת את הנייר
המגולגל לפי ושואפת ממלוא עשן העשב המסחרי שנדחס פנימה. מגרדת
לי הבטן. הרגשתי את המשי והמלמלה נוגעים בגופי. לגופייה שלבשתי
הייתה רק כתפיה אחת, והיא הקיפה באוף-סייד את הכתף שלי לפני
שהתחברה לשאר המשי והמלמלה מאחור. מברשת קשיחה ודקיקה רפרפה על
שיערות עפעפי, משאירה מאחוריה צבע שחור, דביק וגושי. עתה,
פקחתי את עיני. סנדי חייכה אלי. היא ישבה ממולי על כיסא נוסף,
ומולה עמד הגבר הקובני החמוד שלה. או הו, כמה נחמד. מצד אחד
עמד הדירקטור, שניצל כל שנייה כדי לנסות לגעת בה, ומצד שני
עמדו כל גברברי הרחוב הקובניים ושרקו ושרו ושמחו.

היינו מוכנות. לבושות במלוא ההדרה והפאר. הרגשתי את הכתפייה
נשמטת מכתפי, וכל הזמן ניסיתי לסדר אותה אבל הדירקטור התעצבן
עלי. זאת שהייתה אחראית על הסטיילינג ניסתה להרגיע אותו, ואמרה
לי לא לגעת כי ככה זה צריך להיות. צחקנו וחייכנו בסלואו מושן.
הצלם לחץ על הכפתור העליון של המכשיר השחור שלו. נדמה היה לי
שהוא לוחץ רק בשביל לשמוע את הקליק הזה שהמצלמה עושה כשהיא
מזיזה את הפילם קדימה. הגברים הקובנים עמדו מאחורה והריעו.
הריעו לסנדי, ואולי אפילו קצת גם לי. חייכתי. מה יכולתי לעשות.
החגורה גירדה לי, וכתפיית גופיית המשי והמלמלה לחשה לי בקול
בלתי נשמע להרים אותה. כי לא הייתה לי חזייה מלמטה והרגשתי איך
החזה שלי הופך לנחלת הציבור. והרגשתי שאני מופקרת. הזקנים עם
הנרגילה מאחורה ניראו לי נורא מאיימים. אחרי הכל, לא היו איתנו
שומרי ראש או משהו. רק המאפרות, הדירקטור עם הצלמים, ועוד כמה
נמושות מחוצ'קנות שסחבו את הסטוקים של הבגדים. אז המשכתי
להצמיד את הישבן שלי למכונית שבה נהג הגברבר הקובני שזיין את
סנדי אתמול, אחרי סצינת הריקוד, וחייכתי בסלואו מושן.

ולבסוף, כבר בלילה, התכוננו בשביל השוט האחרון. גופי עטה,
עתה, מכנסיים מתרחבות שחורות, וצינור בד שסבב את בטני. שני
פסים דקיקים שכיסו בקושי את הפטמות שלי, הרימו אותו אל על.
סנדי המשיכה לפלטרט עם כולם מסביבה. המאפרות עטו עליה עם
המברשות והעפרונות והמטליות והספוגיות והפינצטות. הזקנים
הקובניים, התחלפו בגברברים צעירים ושיכורים שבאו לשטוף את
העיניים קצת לפני משחק השש-בש בפאב. הם עישנו בשרשרת וזרקו
לעברנו הערות בשפה לא מוכרת. הם ציחקקו. לא היה לי כבר כוח,
והתיישבתי לסיגריה על הכיסא של סנדי. תכף נלך למלון לישון קצת
ואז נחזור הביתה לישראל, שאוכל להספיק ללמוד קצת לבחינת
הבגרות.

ואז הוא בא. שיערו משומן בשמן מסריח. לא מגולח, לא מטופח. אבל
חסון ושרירי. היא מילמל לי באוזן קצת ג'יבריש לפני שאזר אומץ
ואמר לי באנגלית: ליידי, קאם ווית' מי ביוטיפול. קאם ווית' מי,
קאם. התעלמתי ממנו. לא, שום סטוצים עם בחורים מקומיים. הבטחתי
לאימא, ולכולן. נו ט'אנקס. אמרתי לו. הוא הלך. אחרי שאני וסנדי
חייכנו למצלמה בסלואו מושן זה הסתיים סוף סוף. כבר הורדתי את
העקבים ושמתי סנדלי אצבע. עדיין גרד לי בבטן. כולם כל כך נמאסו
עליי מהסיבות הברורות. הדירקטור, המעצבת, פנינה, הקובני,
וסנדי. היא ממש עצבנה אותי. אז פרשתי לרגע מההמולה המעושנת
שצעדה ברחוב, כי המלון נורא קרוב, והלכתי מאחורה, ממש כמה
מטרים. עם כל צעד, נשמתי נשימה צרודה, ושאפתי עשן סיגריות
מיוחל.

לקח לו כמה שניות לתפוס אותי. ומיד אחר כך הוא זרק אותי על
הרצפה המסריחה והמלוכלכת בסמטה הצרה. הגוף שלי צרח. הפסים
הדקיקים שהקיפו את הצוואר שלי הצטמררו למראה גופו המלוכלך שגחן
מעלי, וגחן ועט, ולא ירד. עם כל צווחה שמיתרי הקול שלי נחרדו
מלהשמיע הרגשתי את הבטן שלי. ואת הדחף הבלתי-נלאה לגרד ולקרוע
את הפצעים האלה מעל הגוף המגעיל שלי.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 24/4/01 10:31
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מאיה פפאיה

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה