לא. אל תחשבו ששכחתי. ממש לא. אני זוכרת כל פרט ופרט. אם תעשו
לי מבחן אני לבטח אקבל 100. זה לא היה כמו בכל הסיפורים
האחרים, כי זו המציאות. זה היה ביום בהיר ושטוף שמש בניגוד
מוחלט לכל הטרגדיות שמתרחשות דווקא ביום אפל וקודר.ביום הזה
דווקא השמיים חייכו לכל מי שרק שמח בחיוך משובב נפש.
אולי היה זה סימן מאלוהים "להתעודד".
לאחר חופש כה נהדר לא חשבתי שמשהו בחיים הנפלאים הללו עלול
להשתבש. החיים ממש חייכו אלי, כמו השמיים באותו הבוקר. זו היתה
ממש טיפשות להאמיןשהכל יימשך ורוד כל כך, אופטימי ומאושר.

סבתא
תמיד קיוויתי שלא אצטרך לשאת במוות של סבתותיי.
רציתי שהן יחיו שנים רבות מספור, רציתי שיראו את ילדיי, נכדיי
וכו'. אני מאוד אוהבת אותן. גם ככה לא הכרתי את סביי. אז לפחות
שמשהו מהשורשים יישאר.
בקיץ הלכתי לסבתא, יצאנו לקניות- שם תמיד משמח את סבתא לקנות
לי משהו. טיילנו, הלכנו לרופא, בילינו ועשינו כיף חיים. זו
הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה.
סבתא- כל כך יפה, משכילה, מכובדת, עם אישיות נהדרת, בנאדם
מדהים.
הרופא אמר לי כמו בצוואה, כמו בהספד: "סבתא שלך, הבנאדם עם הכי
הרבה כבוד שפגשתי. בתור היא עומדת בשקט, גם כאשר אנשים דוחפים,
היא לא צועקת ומעוררת מהומות" וכו'. אישה מכובדת עם כבוד,
נהדרת.
לא יודעת למה אבל גם אז באותו הרגע, באמת היתה לי הרגשה שזו
מין צוואה, מין הספד. הוא אמר את בצורה כל כך אלוהית, כאילו
קולו השתנה לשנייה.

הפחד
כל כך פחדתי מהרגע שבו אדע שאחת מסבתותיי מתה. מהרגע שבו הדור
ההוא יתמעט עוד יותר, כאילו שזה לא מספיק. פחדתי מהריקנות של
המוות, מהסופניות שבו.
אבל הנה הרגע הזה בא, וביום הכי לא צפוי, לאחר תחילת שנה
מופלאה ומוצלחת שבה הכל נראה כל כך ורוד וזוהר שניתן היה לקפוץ
משמחה.

המוות
אמא אמרה לי בבוקר שסבתא בבית חולים ושהכל בסדר.
לא ממש דאגתי - כי אמא אמרה.
היא הייתה בחדר מיון ולא הזיז לי - כי אמא אמרה.
חזרתי מבית ספר, הלכתי ללהקת ריקודים. כל היום היו לי בחילות,
בקושי יכולתי לנשום.  כשחזרתי התעקשתי לבוא עם אמא שלי לבקר את
סבתא. הייתי בטוחה שאכנס להגיד לה שלום והיא תהייה בהכרה מלאה.

אבל לא כך היה.
ישבנו במסדרון כל המשפחה. כל ילדיה של סבתי, אבי, בת דודתי
ואני, וכמובן גם אמי. אכלנו, צחקנו, התבדחנו ובכלל לא העלנו על
דעתנו מה שהולך לקרות. או יותר נכון, מה שכבר קרה. פתאום צחוקה
של בת גדודתי נפסק והוא התחלף בבכי ובכאב. הייתי בשוק, רציתי
למות.
"סבתא" רציתי לצעוק. "איזה שטויות... את חיה"
הרופא המטורף הזה בטח מנסה לעבוד עלינו.

לא יכולתי לישון רק חשבתי עליה ובכיתי, בכיתי בטירוף, בכיתי
בכאב, בכיתי כל הלילה עד שלא נותרה לי אף דמעה, כך זה היה גם
בימים הבאים ולאחר מכן בשבועות הבאים, עד היום. כאב חלול,
מחלחל אל המוח. יאוש- יאוש נורא וגואה שמשתלט על הכל, בכי
שהולך וגואה ומתחזק ובמקום לשחרר הוא מכביד. רוצה למות, להיות
איתה, להחזיק את ידה ולמנוע ממנה את המוות.

הפינוי
את הדירה פינו דודיי ודודותיי לאחר חודשים מספר. כאב לי לראות
את הבית המעוצב בסגנון מרוקני מתרוקן, בית צנוע אך מלא הוד
והדר כזכר לימים טובים יותר במרוקו. באתי כדי לקחת זיכרונות,
לא כי חסרו לי. היו לי בשפע. באתי כדי שלא יקחו הכל, שישתלטו.
הודיתי לאלוהים שסבתא נתנה לי צמיד ועוד כמה חפצים, כמו זיכרון
אחרון מלא כאב שאני נושאת כל יום איתי, כמו המשקע על הלב כך גם
המשקע על היד, הארון, המדף, המתלה, הקולב. משקע כבד וקשה מנשוא
שעד היום עדיין קשה לי להביעו.
אחר כך חזרנו וראינו את הבית
ריק!
ריקנות מוחלטת. אף אחד לא יכול לדע מהי ריקנות אם הוא לא ראה
את הבית של סבתי. הכל ריק, מתמונות, רהיטים, פמוטים, הוד והדר.
הכל נעלם כמו התפוגג בחלל החדר כאילו לא היה. אפילו המראה
הגדולה אינננה. אילו רק יכולנו להשאיר כך את הבית כדי שאוכל
לברוח אליו בעיתות מצוקה, כאשר אני לא יכולה יותר לשאת בכאב,
לשאת בנטל,לשאת בזכרונות.
בסבתא.
סבתא אולי לא יודעת כמה היא חסרה לי, כמה קשה לי בלעדיה.
במוצאי שבת תמיד נסענו לבקר אותה.
עכשיו זה חסר, אנו שואלים את עצמנו, לאן עכשיו?!
לפעמים בא לי לומר: "לסבתא ג'נט". הרי זה מובן מאליו: מהבנות
של רותי לסבתא אין שאלות, זה פשוט מובן. ואז שוב הריב על המקום
באוטו, אבל מה זה משנה, העיקר שסבתא תשב איתנו באוטו. ניסע אל
מחוץ לעיר או אל איזה קניון. העיקר להוציא אותה מחוץ לבית.
אבל עכשיו איפה זה?! אפילו אני לא יוצאת מהבית. לא זזה. חצי
מתה. חלק בי מת...