"היי מתוקה, מה קורה?" שאל הקול העמוק. "נו איפה אתה, תצא כבר"
אמרה סנייק כשהיא מחכה לתשובה. נו כמה זמן אני צריכה לחכות?"
המשיכה. "היי לא צריך להתרגש" ענה הקול. קול של נחיתה נשמע
מאחוריהם, שניהם כאילו בתזמון מושלם הסתובבו אחורה וראו...
זה היה הוא, "ריי" כפי שהיא קראה לו. הוא היה לבוש בג'ינס,
בנעליי ספורט שחורות-לבנות, בחולצה חומה ובמעיל צמר חום-שחרחר
ארוך(כמובן). היה לו שער קצת יותר ארוך מהאוזניים וזקן קצרצר.
הוא היה בערך בן עשרים ואחת שתיים לא יותר. "ריי מה קורה איתך,
למה אתה מפחיד אותנו ככה?" שאלה סנייק. "טוב אין לי שום דבר
אחר לעשות מאשר לעקוב אחרייך, את יודעת הימים היו חלשים בזמן
האחרון" ענה ריי לאחר כמה שניות של התבוננות ובחינה ארוכה של
כריסטוף, "ומי זה?" שאל. "זה" היא העבירה את עיניה מלמטה ועד
הראש של כריסטוף וחזרה "זה המשימה האחרונה שלי" ענתה לבסוף.
"אז היום זה היום?" שאל ריי בזמן שהוא מוציא אקדח ומתחיל
לסובב אותו לכל מיני כיוונים. "כן זה היום" ענתה "ותפסיק לשחק
אם זה אתה מפחיד אותו" הוסיפה וכיוונה את האצבע על כריסטוף.
כריסטוף הביט בה במן מבט מוזר של "מה אותי?" ואז שאל "זה דסרט
איגל נכון?". מרוב פליאה ריי הפסיק לסובב את האקדח. הוא הסתכל
לו בעיניים ואז ענה בשאלה "מאיפה אתה יודע את זה?". "אינטרנט,
היום אפשר למצוא שם הכל, על הכל". כריסטוף הסתכל אליו, בחן
אותו במקצת ואז שאל "מי אתה?". "קוראים לי ריי, אני אמור להיות
השותף שלה אבל היא בדרך כלל עושה הכל לבד, זה לא שאני לא רוצה
לעזור...". "זה פשוט שהוא מעדיף לא לעשות כלום" קטעה אותו
סנייק. "כן את יודעת שאני לא בן אדם שאוהב לצאת מהבית המוגן
שלו לתוך הסביבה הדוחה הזאת".
"טוב אין לי כוח לדבר על זה עכשיו ובכל מקרה אנחנו אמורים
לחזור כבר, אז נמשיך את השיחה ה"נחמדה" שלנו בבסיס טוב?". "טוב
נו איזה מבאסת את", ריי אמר את זה כבדיחה, שלא הצחיקה אף אחד
שם.
הם המשיכו ללכת באותה סמטה שנראתה כאילו היא מובילה לשום מקום
עד שסנייק נעצרה ואמרה "הגענו". לא היה ברור לכריסטוף לאן הם
הגיעו או מה קרה אבל מה שהיה בטוח זה שהם עמדו מול קיר ריק בלי
פרצים, חוץ מבלוטות הלבנים לא היה כלום, פשוט קיר לבנים רגיל
לגמרי. כריסטוף הרגיש משהו קר ורטוב נוגע בלחיו, זה היה שלג.
צח ולבן היה, בלי פגמים, יפה כל כך.
סנייק דחפה אחת מהאבנים ופתאום נפתח מעבר צר מאד אך מספיק
בישביל להיכנס אחד אחרי השני.