בודדה.
באמבטיה מלאה במים, מוכיחה את חוק ארכימדס למטרות הנאה בלבד.
שיכבה חצי שקופה מקצף מת נחה על פני המים, מסתירה את גופה
הערום. בדיוק כמו שהיא אהבה את זה.
מרגישה את העולם המימי מסביבה, עוטף אותה בחמימות חלקה, מלטף
ומרגיע. 'הכל יהיה בסדר' הוא לוחש בירכיה, בעורפה.
היא מטביעה את עצמה לכמה שניות, מתבוננת בתיקרה מתעוותת דרך
המים העכורים כבר.
היא עולה מהמים, עיניה עצומות, פיה פעור בנשימה נחפזת.
אם רק יכלה להשאר שם לנצח.
לבנה. מקומטת. מרחפת בין תודעה לרוח.



מנסה להמנע מכל קשר עין, בצעדים מהירים ונוקשים, כמו חיה
נטרפת, היא שוטטה ברחובותיה הסואנים של תל-אביב.
מסביבה הנוף השתנה כמו עורה של זיקית. פרצופים חולפים בטישטוש
מרוח, כתמים במדרכה נעשים קווים, צוברים מהירות, עננים שחורים
ממערב.
והכל נורא סוריאליסטי פתאום. היא מאבדת ריכוז ועוצרת.
מסתכלת סביב. למעלה למטה, צדדים. שקט.
היא שוב לבד.
הצבעים מתערבבים והכל לבן.



מגלגלת את הסרט אחורה. שלג.
והכל מתחיל מהתחלה. או מהאמצע.
כותבת תסריט. עוד אחד שיערם במגרה העליונה. יחד עם כל שאר
העבודות. היא כרגיל, לא מרוצה מהתוצאה. המורה, כרגיל, משבח
אותה על היצירה. מאוד לא קונבנציונלית הוא אומר. תלמדו מנגה
הוא אומר. תצאו מהקווים.
היא מגלגלת עיניה ומחייכת אל המסך.
היא ידעה שהכל סרט אחד גדול. הפרוייקט הכי גדול שאי פעם נעשה
בתחום. והיא ידעה שהתסריטאים שעובדים על הפרוייקט הספציפי הזה
מתחלפים כמו גרביים. היא ידעה שמתישהו יתפנה מקום.
בימים היא הייתה ישנה. בלילות, כותבת.
כותבת את כל מליארדי הסצינות. את כל מליוני מליארדי תיאורי
התאורה והוראות הבימוי.
את התפאורה היא השאירה למישהו אחר. היא לא טובה בציור. ההוראות
היו ברורות מספיק לטעמה, בשביל לסמוך על אחר שיבצע את העבודה
כהלכה.
מחכה בסבלנות ליום שידעה שיבוא. מחכה בסבלנות.

הוא הגיע. כמובן שהוא הגיע. תבונתה הוכיחה את עצמה שנית,
ושלישית ושוב ושוב. ופעם אחת לא. פעם אחת שדווקא זו היתה הפעם
החשובה.
היום הראשון עוד היה בסדר. היה שקט. מזג אוויר נעים ואביבי.
אנשים התהלכו כהרגלם היום יומי. חלקם הפסיקו ללכת. חלקם הפסיקו
לנשום, וחלקם זה עתה החלו. היה גם איש אחד בסין שזכה באוטו.
ואחד בירושלים שחזר בשאלה. והיתה ילדה קטנה שנאנסה.
בתור יום ראשון זה היה די בסדר. לא היה לה קשה עם העומס כל כך.
היא כתבה הרבה מראש. ההרגשה היתה מוזרה. לראות ולהבין. לחדור
מבעד מעילים, בגדים, עור, בשר, עצמות. ליצור, לעצב, ולהרוס.
ההפסקות היו קצרות, אך כל דקה בחוץ היתה שווה חיים שלמים.
היא לא ידעה שההלם רק ילך ויגבר. היא לא טרחה לחשוב על הסיבות.
על קודמיה.

ועם הימים השוחקים היא החלה להבין את המשמעות של הכל.
פתאום הבזקי האור הכאיבו לה בעיניים, והמוות הפסיק לקסום לה.
תחושת העליונות שהעניק לה התפקיד הוחלפה במידה גדולה של מאס,
של עייפות.
קשה היה לה להפריד בין המציאות שלה לבין זו של כולם.
אנשים ברחבי העולם הרימו את ראשם ונשאו עיניהם אל השמיים
המתקדרים לאיטם.
הולך להיות חורף קשה, מלמלו הזקנים מעל כוס התה.



מגלגלת את הסרט קדימה. שחור.
גבותיה התקמרו ומצחה התקמט בתמיהה.
מגלגלת אחורה וקדימה, שוב ושוב, ועדיין לא מבינה.
למה?
עם כל התשישות וכל הכאב, והזמזום הבלתי פוסק של המחשבות והחיים
לידה, דרכה, מעליה מתחתיה ובתוכה, היא לא רצתה להפסיק.
אף אחד לא רצה להפסיק.
ועכשיו, כשכולה מקומטת ולבנה, היא לא יכלה לשקוט. היא לא רצתה
לחזור לשם, לא כך.

בגופה החדש, המגולגל, היא פסעה על רצפת השיש.
באנחה כבדה היא השילה בגדיה מעליה והסתכלה על עצמה במראה.
בבואתה נדה אליה קלות, ונגה נכנסה אל תוך המים.