הסיפורים המוזרים ביותר בחלד - מסיפורי ביה"ס היסודי ביאליק,
מחזור 1982 - סיפורה של דינה ברנשטיין.

א. פגישה מפתיעה
התחנות והמקומות שאליהם מתגלגלים חיי אנוש הינם לא רק לא
צפויים אלא לעיתים גם חסרי היגיון כלל וכלל. ומי ישורני,
כשראיתי את חבקוק באותו יום שבת בקניון רמת גן חשבתי שחלמתי
חלום. אבל זה היה חבקוק. הוא נראה מבוגר ב- 25 שנה לפחות, וזאת
למרות שידעתי שלא חלפו יותר מ- 15 שנה מאז הפעם האחרונה שראינו
אחד את השניה.
אולי כדאי שאקדים כאן ואומר שחבקוק ואני התראינו פעם אחרונה
בכיתה ד'. חבקוק היה התלמיד הטוב ביותר בכיתה. אני התאהבתי בו
כשראיתי אותו יום אחד זורק תפוז מקולף על תלמיד אחר. איך שהוא
השוויץ לו את התפוז על הבלורית, הוא זרק את התפוז בקשת עצומה
ממרחק של חצי מגרש המשחקים והשוויץ את התפוז על הבלורית כך
שנשארו ממנה שתי קצוות שיער רטובות בטעם תפוז.
הוא היה לא רק התלמיד החכם ביותר בכיתה, אלא גם הילד הרגיש
ביותר, כך התברר לי במהרה. הייתה לו לסת של קנת קלארק והוא
התעניין בציפורים. כשהתעניינתי אצל הבנות התברר שלמרות הלסת
הנאה אף אחת לא גילתה בו עניין מיוחד. כולן חשבו שהוא מוזר. זה
רק חיזק את האהבה שלי אליו ובטיול השנתי של אותה שנה, כשהכניסו
אותנו ל- 5 דקות בארון גן עדן הצעתי לו חברות. הארון היה חשוך
לחלוטין וכשחבקוק שמע אותי אומרת את הדברים הללו הוא תפס לי
בברך. 'את רצינית?' הוא שאל. אמרתי לו שכן. הוא שאל אם אני
אוהבת ציפורים. אמרתי לו שיש לי קנרית בבית (האמת הייתה שהיא
הייתה של אמא שלי) והוא כל כך התפעל שישר הסכים להצעת החברות
שלי.
זה היה בסוף כיתה ג' והחל מאותו היום, המשך בחופש הגדול ולתוך
כיתה ד' לא היה ניתן להפריד בינינו. כזוג יונים היינו אחד
לשניה. אף פעם לא התנשקנו. רציתי אבל לא העזתי לנשק אותו והוא
מעולם לא ניסה. אני לא חושבת שהוא אפילו רצה. הוא אהב אותי אני
משערת, אבל אני מפקפקת אם באותה צורה שאני אהבתי אותו. הוא אהב
להראות לי את מדריכי הציפורים שלו. תמיד הייתי עושה מבט של
מתעניינת.
יום אחד חבקוק לא הגיע לכיתה. אחרי ביה"ס הלכתי אליו הביתה אבל
לא היה שם אף אחד. כשהתקשרתי אליו בערב לא ענו וגם למחרת בבוקר
לא מצאתי אותו בבית ספר. נבהלתי. עברו כמה ימים עד שהמורה אמרה
שחבקוק לא חוזר לכיתה. היא אמרה שהמשפחה שלו עברה דירה אבל
כששאלתי אותה לאן היא לא ידעה לענות לי. לא הבנתי למה היא
מתכוונת... מה זאת אומרת עברו דירה? ככה פתאום? ומה הם לא אמרו
לחבקוק מראש? ואם הוא ידע, למה הוא לא אמר לי? דאגתי לו, חשבתי
שאולי קרה לו משהו. בכיתי ארבעה ימים וקיוויתי שלפחות חבקוק
יכתוב לי מהמקום בו הוא נמצא. עבר שבוע, חודש, שנה. שום מכתב
לא הגיע. כל בני הכיתה שכחו מחבקוק ורק אני זכרתי אותו. בספר
המחזור של היסודי כבר השמיטו כל זכר לכך שאי פעם היה איתנו
תלמיד כזה בשם חבקוק - חובב ציפורים צעיר שכבש את לב אחת
מתלמידות הכיתה. הילד נעלם כאילו פצתה אותו האדמה.
אבל אני לא שכחתי אותו. אפילו כשעברו ימים וחודשים. הוא היה
עושה אותי עצוב לעיתים כל כך קרובות. לפעמים הייתי מקללת את
הרגע שפגשתי אותו. זה נורא שיש לך משהו כזה שרק המחשבה עליו
עושה אותך עצוב. במובן מסויים חבקוק הרס לי את הילדות. לא
ידעתי אם לשנוא אותו, לרחם עליו או לאהוב אותו. לא ידעתי אם
נעלם באשמתו ולא דאג אף להודיע לי או שארע לו דבר נורא ועלי
לבכותו.
בחטיבת הביניים הצטרפתי לאגודת הצפרים הצעירים הארצית בתקווה
שאמצא בין חבריה את חבקוק. ביום של הכנס השנתי של האגודה הגעתי
בשעה מוקדמת כדי לשבת בכניסה לאולם ולא לפספס אף אחד מהבאים,
אבל חבקוק לא הגיע. נערה אחרת שישבה לצידי כל אותו היום
ושהתחברתי איתה טענה שדווקא היה חבקוק אחד שהיה מגיע הרבה
לישיבות של האגודה ואפילו הרשים את כולם בידע שלו, אלא שהוא לא
היה אף פעם חבר ולכן גם לא מופיע ברשימות. היא אמרה שהיא שמעה
שהוא גר בהתנחלות בשומרון. יותר מזה היא לא ידעה להגיד לי.
אולי הייתי צריכה לחפש אותו בשומרון אבל דווקא כשגיליתי שחבקוק
חי וקיים זה פגע בי יותר מכל דבר אחר. זה פגע בי כי נעלבתי שלא
כתב. פחדתי שאם אני אסע אליו הוא שלא טרח אפילו לספר לי שהוא
עוזב, יצחק לי בפנים שחמש שנים לאחר שנפרד ממני בלי לומר שלום
אני עדיין חושבת עליו יומם ולילה.
אז עזבתי את זה. ולמרבה הפלא זה עזר. זה הכאיב מאוד כמה ימים
אבל שכחתי מזה. בסוף חטיבת הביניים אפילו היה לי חבר חדש בשם
אליעזר ובתיכון אפילו חבר בשם דודי. ולפעמים הייתי חושבת מה
עלה בגורלו של חבקוק, אולם לא עוד באותה נוגות נכאבת אלא כמי
שתעלומה אחת מימי ילדותה נותרה עדיין לא פתורה.
שירתתי בצבא בתור פקידה ושנאתי כל יום. טסתי למזרח ולמדתי
מדיטציה במנזר בודיהיסטי. חזרתי הביתה והתחלתי ללמוד ביולוגיה
ופילוסופיה. ועכשיו עמדתי בקניון רמת גן ואהבת ילדותי למול
עיני. ליבי הלם בחוזקה וידי נרפו.
רציתי לקרוא לו אבל לא בטחתי בעצמי. האם הוא יזכור אותי בכלל?
ראיתי אותו עומד ליד חנות ראווה וסוקר את תצגות מגפי נשים. יש
לו חברה? אולי הוא כבר נשוי? כשהסתכלתי עליו ידעתי שאי אפשר
יכולה לשלול שום אפשרות. הוא היה אדם גבוה וחסון עם משקפיים
עבותות והבעה מחוייכת וחולמנית. ראיתי אותו נכנס לחנות וצפיתי
בו מבחוץ מדבר עם אחת המוכרות. אחר כך ראיתי איך ארזו לו
בקופסה זוג מגפי נשים והוא לוקח אותם בשקית נייר ויוצא מהחנות.
ישבתי על אחת הכורסאות והוא חלף על פני ולא הבחין בי, ולא
ידעתי כלל אם היה מזהה אותי גם אם היה מבחין, אבל מהילוכו
הייתי בטוחה שזהו אותו חבקוק שהשוויץ עם התפוז המקולף על
הבלורית של חזי ישראלי.
זה היה יום חורף וחבקוק נעצר ליד חנות אלקטרוניקה והתבונן
בתצוגת השעונים מספר דקות. אחר כך נדמה היה שאיבד עניין והמשיך
בדרכו ואני אחריו, עד שהבנתי שהוא כבר הולך לכיוון מגרש החניה
ונתקפתי פחד שלא אראה אותו שוב לעולם והחלטתי שאני חייבת לפנות
אליו במילים, אבל את האומץ לא מצאתי. ויצאנו החוצה אל הגשם,
הוא ראשון ואני מספר צעדים אחריו, מאושרת ללכת בעקבותיו, לנשום
את האויר שנשם לפני מספר רגעים. והיה נדמה שששכח היכן החנה את
המכונית כי החל לרוץ בין השורות מושיט קדימה את יד ימין שלו בה
החזיק בשלט. ולא הרהבתי עוז לרוץ אחריו, אבל התמדתי בעקבותיו
עד שנשמע לפתע צפצוף כפול ואורות אחת המכוניות הבזיקו וחבקוק
סגר את המטריה וכבר נגע בידית של הדלת וידעתי שזה עכשיו או
לעולם לא. או שאשאל אותו עכשיו או שאף פעם לא אדע למה חבקוק
עזב אותי.
'חבקוק!' קראתי.
חבקוק הסתובב והביט עלי. עבר רגע קצר עד שראיתי זיק של הכרה
בעיניו.
'דינה!' הוא קרא.
'כן.' אמרתי בשביעות רצון לא מבוטלת על שלא שכח אותי.
'דינה ברנשטיין. מה את עושה פה?'
'אני ראיתי אותך בקניון וחשבתי להגיד שלום.' אמרתי במבוכה
והעברתי משקל גופי מרגל לרגל. 'עבר הרבה זמן.'
'לא חשבתי שנתראה שוב.'
'לאן נעלמת?' שאלתי 'דאגתי לך.'
חבקוק השפיל את עיניו ולא ענה.
'שמעתי שגרת בהתנחלות בשומרון. זה נכון?'
הוא הנהנן בראשו. אחר כך פתח שוב את המטריה ואמר: 'תראי, זה
טיפשי שסתם נעמוד פה בגשם אחרי כל השנים הללו. בואי אלי, יש לי
דירה חמש דקות מפה ונוכל לדבר כמו בני אדם.'
ישר הסכמתי וחבקוק ניגש לצד השני של האוטו ופתח לי את הדלת.
כזה ג'נטלמן הוא היה. בנסיעה הוא שם את צ'ייקובסקי ושתק. מדי
פעם הוא זמזם בחרישיות, צייץ בקול דק או שרק. שתקתי. הייתי
עדיין המומה מהתפתחות מזעזעת זו שאירעה בדמי השופינג השבועי
שלי. בחדר המדרגות הוא עלה ראשון וביקש ממני להיות בשקט. 'יש
לי שכנה מבוגרת שמתעוררת מכל רעש הכי קטן.' הוא אמר.
כשנכנסנו לדירה הוא נעמד מאחורי תפס בכתפי וסייע לי להפשיל את
מעיל הגשם שלי. מגע הגוף שלו חישמל אותי. רציתי שיפשיל לי את
העור וישוויץ עלי כמו שהשוויץ על חזי. הפעם האחרונה שראיתי
אותו עוד היינו ילדים. עכשיו היינו מבוגרים ב- 15 שנה והרגשתי
לגביו בדיוק כמו אז, רק עכשיו בדרך הראויה לאישה מבוגרת
ובשלה.
הוא הורה לי לשבת על ספה ירוקה דו מושבתי שבמרכז חדר קטן. הוא
התיישב לצידי.
'את כועסת עלי?' שאל.
'אני לא יודעת מה קרה.' אמרתי.
'אם אני אספר לך, תכעסי?'
'אתה תספר לי?'
חבקוק השפיל את עיניו לרגע והרים אותן במהרה חזרה לעיני. הוא
התרומם, פתח את הברז והדליק את הכיריים. מספר דקות עמד ליד
הכיריים בשתיקה וחיכה למים שיתחממו. אני לא העזתי לפלוט מילה.
כשהמים רתחו הוא מזג אותן לשני ספלים. ניחוח נעים של תה לימון
עלה באויר החדר.
'אל תחשבי שלא רציתי ליצור איתך קשר, אבל התביישתי.' אמר
כשהגיש לי את ספל התה והתיישב לצידי. לפתע יכולתי לראות דמעות
נקוות מתחת לעדשות העבות שלו.
'במה התביישת, חבקוק?' קראתי בלהט. הרגשתי כמו גיבורת רומן
שנסחפת בסצינה מתוזמנת היטב. תפסתי לו בברך באופן מחושב לא
מחושב.
'התביישתי שלא תביני, שתספרי לאחרים. לא רציתי שאף אחד ידע.'
'אבל מה קרה?'
'אז את עדיין לא יודעת?'
'אני לא יודעת שום דבר. הדבר האחרון שאני יודעת היה כשנפרדנו
בפעם האחרונה כשאמרת לי שלמחרת תביא לביה"ס את המדריך החדש
שקנית ושלמחרת לא הגעת. אתה זוכר?'
'אני לא ידעתי אז. עוד לא ידעתי שנעזוב.' אמר ונגע באצבעו באחת
מעיניו.
'אבל מה קרה?'
'את זוכרת את אבא שלי?' הוא שאל. השבתי שכן.
'שמת פעם לב למשהו מוזר לגביו?'
הודיתי שלא.
'כשהייתי בן שלוש הוא התחיל להתלבש מוזר, למרות שכילד לא שמתי
לב לזה. אני חושב שאמא שלי התחילה לשים לב לזה רק כשהייתי בן 9
וזה מפליא גם אותי. בכל מקרה בצהרי אותו היום שלא הגעתי לבית
הספר מצאנו אותו בבית חולים לאחר שנעדר מהבית במשך שלושה ימים.
אמא שלי בהתחלה לא נלחצה, כי הוא אמר שהוא נוסע לבקר חברים שלו
בנגב, אבל אחרי שהתקשרה לשם ואמרו לה שלא הגיעה היא התחילה
לברר וגם לבדוק בבתי החולים. מצאנו אותו בבית חולים בלינסון
והסתבר שהוא עבר ניתוח לשינוי מין.'
'אבא שלך?'
חבקוק השפיל את עיניו. 'כן אבא. עשו אותו בחורה. אמא שלי
התחרפנה לחלוטין ובאותו היום היא לקחה אותי איתה להורים שלה
בקרני שומרון. את מבינה, אמא שלי גדלה בבית מסורתי והיא לא
ידעה איך להתמודד עם כזה דבר. היא חטפה שוק. היא ביקרה אותו
פעמיים בבית חולים ולא ידעה איך היא צריכה לדבר אליו. היא ממש
כעסה עליו. היא חשבה שזה סוג של בגידה. היא קינאה ולא ידעה
במה. אני חושב שהיא בעיקר הייתה מבולבלת. הוא אמר לה שהוא
עדיין אוהב אותה ושהוא רוצה להמשיך ולהיות איתה אם היא מסוגלת
לאהוב אותו כאישה. את יודעת מה. אני חושב שהיא אפילו הייתה
רוצה בזה אם הבושה לא הייתה מכריעה אותה. במקום זה היא חזרה
בתשובה. הכניסו אותי לבית ספר דתי בשומרון. את מבינה...'
חוסר וודאות של שנים נמוג לפתע מדעתי ולא ידעתי ולהחליט מה אני
חושבת על המקרה הזה. עד כמה שכל הסיפור הזה נשמע מצוץ מהאצבע
ידעתי שחבקוק לא ישקר לי.
'אתה אהבת אותי אז?' שאלתי אותו.
'אני הייתי ילד.' הוא אמר. התשובה הזו איכזבה אותי.
שתקתי וישבנו אחד לצד השני מספר דקות עד שהרגשתי את ידיו של
חבקוק נוגעות בכף ידי.
'מה אתה רוצה?' קראתי.
'אני הייתי ילד.' הוא אמר 'מה את נעלבת? ילד. זאטוט זב חוטם.
בן 9. את חושבת שכולם כל כך רגישים כמוך?'
'מה זה משנה?'
'זה משנה. כי חשבתי עליך. אחר כך חשבתי עליך, כשגדלתי. רציתי
אפילו להתקשר אליך.'
'אז למה לא עשית את זה?'
חבקוק השפיל את עיניו.
'דינה, תביני. זה לא כל כך קל כשאתה בן 13 בהתנחלות ובבית ספר
דתי. את לא יודעת כמה בעיות עשו לי שם. הייתי הילד הרע של הבית
ספר. את יודע מה זה להיות אתאיסט בבית ספר דתי, זה לא הולך
בכלל. כל שבוע שלחו אותי ליועץ של הבית ספר. בגיל 17 העיפו
אותי מהבית ספר. אחר כך השלמתי את הבגרויות באקסטרני והצטרפתי
לחברה להגנת הטבע.'
'חבקוק, למה זה קורה?' שאלתי.
חבקוק החזיק לי ביד. 'ככה זה בחיים? אתה רוצה שאני אגיד לך
ככה? רע לי. רע לי כמו שלא היה לי רע אף פעם.'
'אני יכולה לעזור? למה רע לך?'
'כי כל המשפחה שלי דפוקה לחלוטין. אבא שלי זמרת פופ ביוון ואמא
שלי חזרה בתשובה בדרך הכי גרועה שאת רק יכולה לדמיין לעצמך.'
'אתה לא יכול לשכוח מזה.'
'למה לא גדלתי איתך, דינה. זה היה נחמד. זה היה נחמד ללכת
ולהסתכל ביחד על ציפורים.' חבקוק לגם מהתה שלו.
זה היה כל כך טיפשי מצידי. לפתע רציתי לתפוס אותו ולנשק אותו.
אז עשיתי את זה וחבקוק נעתר לשידולי.

ב. חבקוק מספר לי את הסיפור על הפוחלצים וסאדם.
'חבקוק אתה אוהב אותי.' שאלתי אותו מאוחר יותר באותו הלילה.
'פוחלצים. פוחלצים. פוחלצים.' יכולתי לשמוע את חבקוק מהמם
בשנתו כאילו מתוך סיוט. למחרת בבוקר כשהתעוררתי והכנתי לו קפה
הבחנתי שהבית כולו מלא בפוחלצים של ציפורים. שאלתי את חבקוק
מאיפה הם כולם, כי עד כמה שאני יודעת פוחלצים הם דבר יקר ולא
לכל אחד יש פוחלצים.  
'תני לי לספר לך איך אני השגתי אותם הוא אמר. הסיפור הזה קצת
ארוך אבל גם מוזר. את מרשה?'
'בוודאי' השבתי.
'במלחמת המפרץ הייתי אז בשנה הראשונה באוניברסיטה בירושלים
והתפוצצתי כל הזמן מצחוק. כל המשפחה שלי מתל אביב עברה אלינו
וגרנו 7 אנשים בחדר אחד. כתבתי סיטקום מעורב בסדרת דרמה,
והחלטתי לשלוח אותו לרוממה. זה לא היה ממש לשלוח כי הם היו ממש
מעבר לפינה, אז רק הייתי צריך לשים את זה שם בתיבת דואר. לא
שתליתי בזה תקוות, כתבתי את הסיטקום הזה סתם בשביל הכיף. לא
חשבתי שיש איזה סיכוי שמישהו יחליט להפיק אותו.'
'על מה הוא היה?' שאלתי.
'זה היה סיפור אקטואלי מוזר כזה.'
'זה היה קשור למלחמה?'
'למעשה כן. ובכן אחת הדמויות הראשיות הייתה סאדם חוסיין. קראו
לזה 'עיראק אהובתי', וזה על בחורה סטודנטית מבית תל אביבית טוב
שמחליטה לעבור לירושליים ללמוד סוציולוגיה וגרה בנפרד מההורים
בפעם הראשונה. אין לה מספיק כסף כי היא סטודנטית והיא עובדה
במשרה חלקית, אז היא מחפשת שותף אבל הדירה שלה היא במיקום ממש
גרוע ובקומה 6 בבניין בלי מעלית כך שהיא נתקלת בבעיות רבות
במציאת שותפים. יום אחד מתקשר אליה אדם דובר עברית צחה ואומר
לה שהוא מעוניין לעבור לחדר הגדול עם שני שותפים נוספים.
כפיצוי על הדוחק שיווצר הוא מוכן לשלם מחיר כפול עבור החדר.
סמדר, כך קוראים לבחורה, מרוצה מאוד. יומיים אחרי זה מגיעים
שניים מהשותפים החדשים ומסתכלים על הדירה. רק אחד מהם מדבר
איתה, לשני יש תחבושות רבות על הפנים. חברו מסביר שהוא עבר
השבוע ניתוח בפניו, ומתנצל בשמו שאינו יכול לשוחח איתה. היא
שואלת אותו היכן היא יכולה להשיג אותם והוא נותן לה מספר
טלפון, כשהיא מתקשרת לשם, עונה קול בערבית והיא מנתקת מיד את
השיחה ללא לייחסת לכך חשיבות ומניחה שמדובר בטעות במספר. שבוע
מאוחר יותר באים השלושה במכונית סובארו לבנה מדגם מיושן. שלושת
השותפים החדשים דופקים בדלת. הם באו להעביר את הרהיטים. אחד
מהשותפים, זה שהיה קודם עם התחבושות, מדבר איתה מספר מילים
בעברית מגומגמת במבטא ערבי. מלבד צלקת אחת בסנטרו, נראה שהחלים
מהניתוח שעבר. הוא אינו עוזר לחבריו הסוחבים את החפצים ומתיישב
על אחת הספות בחדר. היא מופתעת מהתנהגותו אך מתרשמת מסוג של
כוח מסוים שנדמה שחבוי באישיותו.
בינתיים היא מבחינה ששני החברים העובדים משוחחים ביניהם ערבית
ולשאלתה הם עונים לה שהם שלושה אחים מכפר קאסם ושהחליטו לעבור
לירושליים. הם כותבים יחדיו ספר פאזלים למגזר הערבי. למעשה
מסתבר לה שהאח המבוגר, זה שלא השתתף בעבודה הוא כותב הפאזלים
ששמו כבר נפוץ במגזר הערבי, ואילו שני אחיו הצעירים יותר
לומדים ממנו את המלאכה, שוליות, אומר לה בעברית צחה זה מהם
הדובר עברית רהוטה. האח השלישי כלל אינו כותב פאזלים אלא הוא
מאייר.
לאחר שהתרשמה עמוקות מחליטה סמדר לנסות ולדבר עם האח הבכור
אולם זה עונה לשאלותיה בלאקוניות חסכונית. על שאלתה 'אתה אוהב
לכתוב פאזלים?' הוא עונה במבטא כבד 'כשההזדמנות נקרית בדרכי.'
ולשאלה לשמו הוא עונה 'סאדם'. ומיד  הוא מבקש את סליחתה נכנס
לחדרו החדש וסוגר אחריו את הדלת. סמדר מסתקרנת ממנו ומחליטה
להתחקות על עקבותיו וללמוד על טבעו. במשך השבועיים הראשונים
שלו בדירה המאמצים שלה מניבים רק תוצאות מועטות: היא מגלה
שתחתוניו תמיד מלוכלכלים, שהוא מצחצח שיניים חמש פעמים ביום,
שהוא לעולם לא מניח את האסלה לאחר שהוא משתין, אלא אף דואג
להרימה ולעומת זאת תמיד דואג לפספס את הקרש. הוא משוחח שעות
רבות בערבית בטלפון, ומדי זמן בזמן פורץ בצחוק גדול. פעם אחת
היא אף כמעט נתפסת על ידי אחד האחים כאשר היא מחפשת בסל הכביסה
אחר רמזים שילמדו אותה משהו על זהותו, אולם היא מעמידה פנים
שחיפשה משהו והתבלבלה בין שני הסלים.
המפנה חל כשיום אחד בשעה היא נכנסת לבית בשעת ערב מאוחרת
ושומעת שיחה ערה המתנהלת בחדר בו מתגוררים האחים. אלו לא
הבחינו בכניסתה לדירה וכשהיא נעמדת בסמוך למפתן דלת חדרם היא
שומעת שסאדם מדבר באנגלית בטלפון עם אדם זר ומבצע הזמנה של
חמישים טילי סקאד.
לרגע היא נחרדת, היא חושבת לרוץ למשטרה ולספר שסאדם חוסיין הוא
שותף לדירה שלה, אבל היא לא עושה זאת. היא יושבת שם דקות
ארוכות ולבסוף נכנסת לחדר ומכריזה: "אני יודעת שאתה סאדם
חוסיין. אבל אני לא אסגיר אותך. אני אעזור לך סאדם חוסיין,
תסמוך עלי."
סאדם שיושב על הכורסה נראה משועשע ואומר לה שישמח על כל עזרה
שהיא מעוניינת להציע לו, אם כי הוא מסתדר טוב מאוד מלבד העובדה
שמאייר הספר נוחר. סמדר ממהרת להציע לו שיעבור לחדרה וסאדם
מקבל את הצעתה בשמחה.'
'רגע, רגע.' קטעתי אותו. 'הוא נראה כמו סאדם חוסיין הטיפוס
הזה?'
'הוא עבר ניתוח פלסטי, שכחת? הוא נראה צעיר ורזה יותר. הוא לא
דומה לסאדם כלל וכלל, אחרת הייתה מזהה אותו מיידית כמובן. היא
הרי מכירה את סאדם חוסיין.'
'אז אתה בכלל לא צריך שסאדם חוסיין ישחק בסדרה.' קראתי בשמחה.
'כמובן שלא. אחרת הייתי בצרות רציניות. בכל מקרה, לא בניתי על
זה.'
'תמשיך.' ביקשתי.
'אז בכל מקרה. באותו הערב הוא נכנס מבושם לחדרה. בתחילה סמדר
נבהלת אולם ככל שהערב מתקדם סאדם מכשף אותה בקסמיו. היא מתאהבת
בו. כשהיא מחזיקה בידו היא מתרגשת מכך שהיא מחזיקה בידו של
רוצח. היא מנשקת את הפה שהורה על רצח אלפי אנשים והוא משיב לה
ברצף מילות אהבה לחות גרון. זו ההתחלה של הסדרה.'
'ההתחלה?'
'כן. אמרתי לך זה סיטקום דרמטי, זה סדרה שהופכת מדרמה לסיטקום
וחזרה לדרמה וחזרה לסיטקום. כל פעם בהתאם לדרישות הצופים, ניתן
לפתח את הסדרה לסגנון אחר. הצופים רוצים דרמה, מקבלים דרמה,
רוצים סיטקום, יש סיטקום. זה היה החידוש שלי.'
'ומה פה הסיטקום?'
'ובכן לאחר שהסיפור הדרמטי הראשון מסופר בשש פרקים הראשונים,
שהם בכלל של חמישים דקות, לעומת הפרקים שמגיעים מאוחר יותר, של
הסיטקום שהם עשרים ושלוש דקות כל אחד.'
'ומה מסופר בפרקים של הסיטקום.'
'הא, באופן כללי זה על החיים המשותפים עם סאדם. את מבינה, הוא
מתחיל לקרוא לה עיראק שלי. מסתבר, זה מסופר לצופים כבר בדרמה,
שהוא נמלט מעיראק והשאיר שם כפיל שלו, אבל כדי שלא ידעו שהוא
חי, הוא מחכה שיהרגו את הכפיל. אבל בינתיים בשביל לעשות
לאמריקאים צרות הוא הורה לכפיל להלחם עד הסוף. הכפיל כמובן לא
יודע שסאדם רק מחכה שהוא ימות. חוץ משני השותפים אף אחד לא
יודע שהאדם בבגדד הוא הכפיל. אז הוא קורא לה עיראק שלי וזה השם
של הסדרה. יש למשל הרבה פרקים על כל מיני חוויות משותפות שהם
עושים, כשהיא לוקחת את סאדם לבקר בפעם הראשונה את הלונה פארק
וסאדם מפחד לעלות על הרכבת הרים, או פרק אחר שההורים שלה רוצים
להכיר אותו והוא עושה פדיחות בליל הסדר. יש פרק אחד שיש
ביריונים שמציקים לילדי השכונה וסאדם מורה לשומרים שלו להגן על
ילדי השכונה ולהתנקם בבריונים. בפרק אחר מתברר שסאדם מפחד
מגבהים והיא לוקחת אותו לטיול בהרי הכרמל ששם הוא לומד להתגבר
על הפחד שלו. יש פרק שסאדם מעוניין להביא לה פרחים, אבל אחד
משומרי הראש מייעץ לו לשחק אותה קשה להשגה ולא לעשות זאת. היא
דווקא נהיית עצובה, ובסוף הוא מחליט לתת לה והכל מסתדר ביניהם.
ככה זה היה אמור להמשיך איזה עשרים שלושים פרקים, ואז לחזור
לדרמה.'
'מה הדרמה השניה?'
'ובכן כאן מסתבכים העניינים, יום אחד היא חוזרת הביתה ושומעת
את השוליה דובר העברית משוחח בטלפון: 'כן היא עדיין לא
יודעת... היא חושבת שזה הוא... הם גרים ביחד, כן... לא נראה
שהוא עומד לספר לה, זה מוצא חן בעיניו. הוא אוהבת את זה...'
באותו רגע הכל מתחבר לה בראש. זה אינו סאדם חוסיין, כל העניין
היה מתיחה אחת גדולה. מאייר הפאזלים הוא אכן מאייר פאזלים ולא
דיקטטור גדול. ואילו היא פתי גדול שנפל למלכודת. היא מרגישה
פגועה מאוד. כשסאדם מגיע מאוחר יותר היא לא מבינה יותר כיצד
יכלה להאמין שמדובר בסאדם חוסיין. אין בין השניים שום דמיון
לפתע. סאדם שלה הוא סתם גבר ערבי מבוגר שרזה ונמוך יותר מסאדם
חוסייין. היא מרגישה מושפלת. כשהוא נוגע בה היא רותחת, אבל היא
מפחדת לגלות לו שחשפה את הסוד הנורא. היא מרגישה שהיא מתגעגעת
לסאדם שהיה לה והיא יודעת שיש רק מקום אחד בעולם היא יכולה
למצוא אותו. באותו הלילה היא נוסעת באוטובוס לטאבה, עולה משם
על טיסה לריאד ומשם מסתננת דרך הגבול לבגדד. שם היא עוברת
הרפתקאות שונות עד שהיא נתפסת ע"י חיילי משמר הרפובליקה הם
מובילים אותה אל סאדם שעתיד להחליט על גורלה.'
חבקוק השתתק לפתע.  
'מה קרה' שאלתי?
'כאן הסיפור נגמר בערך.'
'מה?'
'היו שלושה סיומים שונים ועמדתי להחליט לפי מידת ההצלחה של
התוכנית. בכל מקרה לא האמנתי שמישהו ירצה את התוכנית, אז לא
כתבתי את הסיום.'
'ומה היו הסיומים השונים?'
'ובכן באחד מהם הוא מחליט להרוג אותה והיא מתה, בגרסה הזאת זה
מסתיים כסיפור מוסר מסויים. בגרסה אחרת היא נופלת לרגליו,
מספרת לו את סיפורה וכל זה מוצא חן בעיניו והם מתאהבים ונהרגים
אחד בזרועות השני כשהאמריקאים פורצים לבגדד. בשני אלה הסדרה
נגמרת כאן.'
'והגרסה האחרונה?'
'עקרונית היא כמו השניה, אבל שם יש סוף טוב, שסאדם מנצח במלחמה
והם ממשיכים לחיות בארמון והבדיחה היא כמו בחלק הראשון על
החיים עם סאדם בארמון, אלא שהפעם כל החיים הללו שונים לחלוטין
מהחיים בירושלים. וכל מה שקורה זה גרסאות מקבריות של החלק
הקומי הראשון של הסדרה שמקבל איזה פרשנות חדשה. למשל הם הולכים
ללונה פארק בעיראק וסאדם מוציא להורג את כל הליצנים. האמת
שהייתה עוד גרסא, שכחתי. כיניתי זאת הסדרה הלא נגמרת, כי הייתה
גרסא שבה היא מגלה לפתע שהוא שיקר לה ושאכן הוא הכפיל. הוא
שיקר לה משום שהוא מבקש להתנקם בסאדם על ידי כך שיגזול ממנו את
אהובתו. היא נמלטת וחוזרת לישראל שם היא מוצאת את סאדם המיואש
מהעדרותה חסרת ההסבר במהלך ניסיון התאבדות. היא מצילה אותו.
וכך הסדרה ממשיכה הלאה. את יכולה לתאר לעצמך.'
חבקוק השתתק רגע. 'למה סיפרתי לך את כל זה?' שאל לבסוף.
'הפוחלצים.'
'הא כן.' המשיך בסיפורו. 'ברשות השידור היה איזה מישהו, בן של
איזה חבר כנסת מהשמאל שהוא גם פנטומימאי במקצועו. בקיצור, הוא
התאהב בסדרה והוא החליט להפיק אותה, אבל הוא לא יכל לשלם לי,
כי לא רצו לתת לו תקציב אז הצעתי לו כבדיחה שישיג לי פוחלצים
והוא באמת עשה את זה, והייתי מזועזע לחלוטין. אבל כל כך כעסתי
על עצמי שזה קרה בגללי שלקחתי אותם כדי שימררו לי את החיים.'
הוא גיחך. 'הם בהחלט עשו זאת.'
הסיפור הזה היה מטורף מדי בשביל שאתייחס אליו בכלל, למעשה
חשדתי שהיה זה שקר גמור אבל הנהנתי ועשיתי כאילו האמנתי לכל
מילה ממילותיו.

ג. חבקוק וחברו יעקב משתכרים עד שיכרון חושים
יומיים אחרי זה העברתי את החפצים שלי לבית של חבקוק. חבקוק לא
הזמין אותי לעבור אליו. הוא אפילו לא פינה בשבילי מקום. אני
חושבת שהוא הגיב בשיוויון נפש למעבר שלי, כאילו נוסף לו עוד
רהיט בבית, שתופס הרבה מקום אבל גם שימושי לפעמים.
'חבקוק למה אתה לא מתייחס אלי' שאלתי אותו בערב השני אצלו
שגרתי אצלו 'אני כבר מתחילה להפגע מהיחס שלך, ואני אמשיך להפגע
אם לא תשנה אותו.'
'אל תקחי את זה אישי' הוא אמר לא בדיוק באדישות אבל גם לא
באכפתיות 'זה פשוט העצב.'
'על מה אתה עצוב חבקוק?'
'שלא יצא ממני כלום.'  הוא אמר.
'למה אתה חושב שלא יצא ממך כלום?'
'כי אני כבר לא מאמין בעצמי.'
'למה אתה כבר לא מאמין בעצמך, חבקוק?' קראתי ברגשה, שוכחת
מרגשותי הפרטיים וחושבת רק על ברבורי הנוגה.
'כי אני לא מצליח בשום דבר כבר הרבה זמן. ואת יודעת במה אני
הכי לא מצליח? בלהתמיד במשהו למשך זמן רב. ואת יודעת משהו, אני
מפחד מהמוות כמו מטורף והנוכחות שלך פה מוציאה אותי מהכלים.'
לפתע היו עיניו קרות. הוא לא אמר את המילים הללו בשנאה אלא
בכנות ויכולתי לשמוע את זה בקול שלו.
'אבל למה?'
' "למה" את שואלת? בגלל שאת חושבת שאנחנו עדיין בכיתה ד'. אבל
אנחנו לא. אני דפוק, זה נכון, אבל הנוכחות שלך פה, שאת חושבת
שאנחנו עדיין בכיתה ד' רק מזכירה לי את זה. זה לא מגיע לי.'
חבקוק צרח. 'רוצה! רוצה! רוצה לשמוע מכתב התאבדות שלי, יש לי
פה ערימה מלאה של מכתבי התאבדות. תבחרי לעצמך אחד ותתאבדי.
כתבתי פעם ספר של מכתבי התאבדות וספר שלם של מכתבי אהבה.
חיברתי אותם יחדיו ומה שיצא זה החיים שלי.'
הוא קם במהירות ויצא מן החדר. כשניסיתי ללכת בעקבותיו צרח עלי
'אל תעקבי אחרי!
אני חוזר עוד שניה.' והוא באמת חזר אחרי שניה ובידו בקבוק יין
חברון.
'אני שונא את היין הזה!' הוא צרח 'מתנחלים מזויינים. זיינתם את
הראש של האמא שלי, אני אדפוק לכם את הבציר.' הוא הביט על
הבקבוק במבט מאיים ונדמה היה שהוא מנסה לבוא איתו במשא ומתן.
'הפעם לא תגרום לי להקיא.' אמר לו 'נכון...' בקולו נשמעה
התגרות וכאשר הבקבוק לא הגיב הביט אליו בתדהמה 'מגעיל כמו מי
ביוב. יין האבות! אני אראה לך מה זה! שוב תזוויע להציף גרוגרתי
בנוזלים מצחינים.'
הוא שלף את הפקק והחל גומע מהבקבוק בלגימות ארוכות בסופן היה
משתעל וקורא 'מתנחלים מזויינים! מתנחלים מזויינים!'
הבטתי אליו בדאגה. 'חבקוק' קראתי 'הרי אתה מאבד את שפיות
דעתך.'
'אני לא מאבד את השפיות' נעץ בי מבט מטורף וקרא 'היין שודד לי
אותה, וכל אימרה אחרת תהיה צחות לשון שאינה במקומה.'
'אתה חושב שהיית מעדיף אם לא היית הולך להתנחלות?' שאלתי.
'דינה!' הרים את קול בהתרעה.
'לא באמת.'
'דינה!' קולו הדהד בדירה ושאלתי את עצמי אם אחד מהשכנים אינו
עלול להגיח בעוד רגע ולהתלונן על ההמולה שאנו מקימים.
הוא גמע את הבקבוק עד סופו, גיהק, פתח את כפתור חולצתו העליון,
את שני חפתיו  והביט עלי לפתע במבט מהורהר.
'את רוצה לדעת מה למדתי שם בהתנחלות?' הוא שאל.
הנהנתי בראשי בשקיקה. 'ספר לי.'
'דבר אחד למדתי שם בהתנחלות וזה את הגולה של הגולה של הגולה.
מה נותר לי שם מלבד הגולה שאין לה קץ בין הגבעות הבודדות בין
אנשים ששונאים אותי ואנשים שלא מבינים אותי וחושבים אותי
למשוגע. מאז ומתמיד כשהיו רואים אותי כמשוגע זה שיגע אותי אבל
שם בהתנחלות זה פשוט הוציא אותי משפיות דעתי. את מבינה את
ההבדל. שם כתבתי את המסה על הבדידות שאת השורות הראשונות שלה
אני זוכר בעל פה עד היום. את יודעת מתי כתבתי אותה? ביום הולדת
ה- 14 שלי.'
הוא הרים את ידו כקורא למוזה והחל לדקלם את מה שהייתה כנראה
הפתיחה של אותה מסה על הבדידות:
'מה יש מלבד הבדידות שאין לה קץ. אה כן, רק האקסיבציוניהזם.
היום הבנתי שאין לי אדם אחד בעולם. אין אחד מלבד אתכם. ואתם לא
קיימים. הייתי נותן הכל כדי להיות איתכם איפה שאין גולה. אבל
אני רק מכיר מקומות שיש בהם גולה. וככזה למה שתרצו לקבל אותי.
יש רק הגולה של הגולה של הגולה.'
חבקוק פסק מדיקלומו והרים את בקבוק היין אל פיו. כשגילה שלא
נותר בו עוד משקה התרומם באיטיות וקרא 'אל תעקבי אחרי, אני כבר
חוזר.' כשחזר היה בידו בקבוק נוסף  של יין חברון.
'את יודעת איך קוראים ליין הזה?'
'יין חברון.' אמרתי.
'יין איכס.' הוא אמר.
'יין איך?'
'יין איכס.'
'איך אתה יודע?' ניסיתי להסיח את תשומת דעתו מהדכאון שלו.
'את אל תגידי לי איך קוראים לו. הם קוראים לו יין חברון, שיהיה
להם לבריאות, אבל מי יודע יותר מהצרכן את טיב המוצר. ואני אומר
לך שהיין הזה קוראים לו יין איכס.'
'אתה באמת שונא אותו או שזה רק בעיה פסיכולוגית שאתה משליך
אותה על היין הזה?'
'אני שונא אותו!' הוא שאג הרים את הבקבוק לשפתיו לגם ממנו
באריכות ולבסוף ירק מעט יין על הרצפה.
'אולי אם היית שותה פחות לא היית כל כך עצוב.' הצעתי.
'את יודעת מה זה ההתנחלויות האלה. זה זומבים. זומבים. אנשים
ללא אנשים. יש שם שני סוגים של חיות: כאלה שמשמנים נשקים כל
היום וכאלה שחיים בוילות. את יודעת למה הם משמנים את הנשקים?'
'למה?'
'כי הם אימפוטנטים!' הוא קרא 'או יש להם זיין קטן. אחת משתי
האפשרויות. אז הם משמנים את הנשק. אני יודע. ואת יודעת למה הם
גרים בוילות?'
'למה?'
'כי הם חושבים שהם בורגנים בניו ג'רזי. אבל הם זומבים. שני
הסוגים זומבים. את יודעת מה זה בשביל נער בן 14?'
'לעזאזל חבקוק' קראתי. 'אתה לא יכול להמשיך ככה.' התקרבתי אליו
מתוך מחשבה לגזול לו את בקבוק היין שלו. 'אני מתחילה לחשוב
שאתה אלכהוליסט.'
'ואת יודעת מה הדבר הכי נורא!' הוא קרא.
'שהמתנחלים מקבלים כסף מהמדינה...' הצעתי.
'יותר גרוע.' הוא אמר.
'שהמתנחלים הם אנשים רעים ולא מוסריים...' קראתי.
'יותר גרוע.'
'שאתה מתנחל.'
'פחות גרוע...' הוא קרא 'אני אגלה לך. הדבר הכי גרוע הוא שאני
מממן את כל התנחלות חברון. את יודעת כמה יין חברון אני שותה
בשבוע?'
'אז למה אתה שותה אותו?' קראתי בייאוש.
'כי אני שונא אותו' שאג חבקוק והניף את הבקבוק קורא תרועת
ניצחון.
'חברון נחלת אבותינו/ בה נשתה עם ילדינו/ בפורים נזכר בדר'
מבוזה...' הוא החל לזמר פזמון לא ברור וחדל ממנו במהרה,
מילותיו הופכות להברות לא ברורות.
לפתע התמוטט על הרצפה ופרץ בבכי. 'אני רוצה להיות פקיסטני' הוא
קרא 'למה אני לא פקיסטני.' התקרבתי אליו והתחלתי ללטף את
מצחו.
'דינה!' הוא קרא 'דינה! אל תתקרבי אלי. אני אוהב אותך יותר
מדי.'
'אתה מפחד לפגוע בי, כמה חמוד.' קראתי לעברו.
'אני רציני' הוא אמר וניסה להדוף את ידי אבל נכשל בכך.
'אם תעזבי אותי אפול לאין מזור/ אם תעזבי אותי אכשל בכל' החל
לזמר שוב בקצב הטנגו ופסק לאחר חרוז אחד.
פגיעותו של חבקוק הפכה אותו יקר ללבי מכל אחר.
'לא אעזוב אותך אני מבטיחה/ גם בלילה אשאר לצידך' ניסיתי גם
אני את כוחי באומנות החריזה וקיוויתי לחצוב לעצמי כך את הדרך
לליבו, אך חבקוק העיקש ביטל את דברי בהנפת יד. 'תשתקי. קול
באישה ערווה. לנשים אסור לשיר. אצלנו בהתנחלות רק הגברים
שרים.'
'אני אוהבת אותך, חבקוק!' קראתי לעברו ברגשה 'באמת ובתמים.'
חבקוק הגיב לדברי בצחוק מתגלגל. 'אין השותים שוטים' קרא בתרועה
'כולנו 1985'.
'חבקוק אני רצינית.'
'תגידי דינה. למה? מה יש לך ממני. למה אתה לא הולכת להציק
למישהו אחר. מה עם דני. זוכרת את דני מהכיתה. זוכרת שהוא שבר
את היד בטיול השנתי וכתבנו לו אחר כך כולם דברים על הגבס, בטח
רצית להזדיין איתו בגלל הגבס שלו, הא! את אוהבת גבס! למה שלא
תלכי להציק לו. הא, דינה.'
'חבקוק אתה שיכור' קראתי 'לשוא אתה סונט בי. אני לא מאמינה
למילה ממילותיך.'
'את שוטה משום שאינך שותה.' הוא קרא 'זו הסיבה היחידה.'
'אתה רוצה שאני אשתה.'
'הייתי יכול לאהוב אותך דינה. אם היית מראה קצת יותר השתתפות.
חשבת לעבור איתי פעם יחדיו להתנחלות.'
'הו לא!'
'הו כן. אני עובר לחברון ומתלבש להם על הכרם. בואי נעבוד שם
בחליבה של הכרמים.'
'חבקוק!' קראתי 'אתה בוודאי מתבדח.'
'בוודאי' אמר והציע לי מבקבוק היין.
'את אוהבת רום?' שאל אותי.
'איני פיראטית! בשום אופן!'
'אז שתי יין' העביר לי את הבקבוק.
גמעתי מהיין. 'איכס.'
'רואה.' הוא אמר. 'את יודעת למה הוא כל כך מגעיל?'
'למה?'
'זה טעמו של הדיכוי, מתוקה.'
'אבל אני גרה בת"א' קראתי.
'תטעמי את הדיכוי, הוא בכל מקום.' הוא קרא.
לפתע צלצל הפעמון. התרוממתי ממקומי ורצתי לפתוח את הדלת.
'תפתחי, לא משנה מי זה, הוא לא יכול להזיק לי.' קרא מאחורי
חבקוק.
כשפתחתי את הדלת מצאתי שם בחור גדול בן עדות המזרח לבוש מכנסי
ג'ינס, חולצת כפתורים לבנה ועל ראש כיפה סרוגה ועליה דגל
ישראל. לצידו הייתה מונחת מזוודת עור שחורה וגדולה.
'אני יעקב' הציג את עצמו.
'אני דינה' אמרתי והושטתי לו את ידי ללחיצה.
'שומר נגיעה.' אמר והביט בי במבט מתנצל.
'אני מבינה.' אמרתי 'אני לא נעלבת. עניינך.'
'אני מעריך את זה. תודה.' אמר 'חבקוק בבית?'
'הוא שם.' אמרתי 'הוא שותה יין חברון.'
'יין איכס!' בקע קולו הצורחני של חבקוק מאחורי.
'חבקוק!' קרא יעקב התפרץ דרך הדלת וחלף על פני. 'מה קורה איתך
בנאדם?' הוא ניגש אליו והושיט לו את ידו ללחיצה. חבקוק הביט
עליה רגע והעביר עליה כיף.
'השותים אינם שוטים.' קרא אליו חבקוק. 'רואה את זה?' אמר לי
'זה האדם הכי הגון בכל הארץ המתנחלת הזאת. ומה הבאת לי היום
יעקב?' קרא אליו בהשתוקקות.
'ארבעה בקבוקים של הבציר החדש של יינות חברון ובקבוק אחד נדיר
מזמן פרעות תרפ"ט.'
'מבורך תהיה!' קרא אליו חבקוק.
יעקב התיישב על הרצפה לצידו של חבקוק.
'מי זאת?' שאל והצביע לעברי.
'זאת דינה. תכיר. הייתה איתי בכיתה. נפגשנו לפני כמה ימים.'
'דינה - דינה?' שאל הבחור.
חבקוק זע במקומו בחוסר נוחות. 'כן.' אמר לבסוף.
הייתי מאושרת ידעתי שחבקוק לא שכח אותי כל הזמן הזה.
'יעקב הזה.' פנה אלי שוב 'הוא הבנאדם הבסדר היחיד שהכרתי בכל
הזמן שהייתי שם בהתנחלות, תאמיני לי. היינו מבריזים ביחד מבית
ספר גונבים איזה בקבוק יין חברון ויורדים עליו.'
'חבקוק!' קראתי לעומתו בתוכחה 'עכשיו אתה גם חוטא בגניבה.'
'זה יין איכס.' הוא אמר 'לאף אחד לא אכפת.'
'כאילו שמישהו רוצה לשתות מהיין הזה.' אמר יעקב. 'תאמיני לי.
כל יין כזה שנגנב, זה רק לטובת היישוב היהודי בא"י. חבקוק ואני
יורדים עליו ביחד ומייחדים כמה כוונות ומצילים כמה נפשות
בישראל.'
'זה נכון?' שאלתי את חבקוק. זה מיהר לאשר את הדברים.
'חבקוק אתה מייחד כוונות?'
'לא בדיוק מייחד, אני מעלה אותן.'
'חבקוק, מי פילל!' קראתי.
'אל תתפלאי לי פה' הוא קרא 'מה את חושבת שלחינם ישבתי שם
בהתנחלות כל כך הרבה זמן?'
התיישבתי לידו והצמדתי גופי לזרועותיו 'יחדת פעם כוונה
לכבודי?' שאלתי.
'לא.' ענה חבקוק בהחלטיות.
'למה לא?'
'מה את חושבת?' הוא אמר 'שאני ככה סתם מייחד כוונות למקורבים.
קודם כל, כוונות זה רק כשאני שיכור כלוט ואז מי זוכר מי אני
מכיר ומה קורה. יעקב ואני יושבים יחדיו כמו א"י ושכינה
ומייחדים כוונות וכל נשמה שבאה ברוך הבא.'
'ומה עם הנשמה שלי?'
'מה איתה?'
'לא נתקלת בה פעם?'
'למה שאני אתקל, ואם נתקלתי את חושבת שאני אזכור. את יודעת
בכמה נשמות אני נתקל כל פעם שאני משתכר.'
'חבקוק אתה סתירה מהלכת.' קראתי לעומתו.
'עשו לי היום סתימה בפה' התפרץ לפתע יעקב לשיחה.
'באמת.' שאל חבקוק. הוא נשמע מתעניין יותר במילים הללו מבכל
דבר שאמרתי לו בימים האחרונים.
'היה לי חור בשן.' סיפר לנו. 'רוצה לראות.'
'בטח!'
יעקב רכן אל חבקוק פער בפניו את פיו והראה לו את הסתימה.
'עבודה יפה.' החווה חבקוק דעתו.
'עבודה יהודית' אמר יעקב. הוא תפס באחד מהיינות, חלץ את הפקק
והחל גומע ממנו במהירות כעבור מספר רגעים היה הבקבוק ריק.
'מעדן.' קרא לעומת חבקוק.
'איכס!' עיווה זה את פניו.
'החבר שלך לא אוהב יין ובכל זאת הוא שותה. איזה מין יהודי
הוא?'
'אני כבר לא יודעת.' הודיתי בפניו 'איזה?'
'מוזר, מעל לכל.' אמר יעקב והשתתק. 'אבל הוא לא שוטה.'
'הוא שיכור.' הצביע חבקוק עליו בידו וקרא.
'שניכם נראים לי כאילו אתם זקוקים לאוויר צח, יהודונים
שכמותכם.'
'היי! אל תדברי ככה.' קרא יעקב בקול עייף 'אנחנו לא יהודונים.
אנחנו יהודים. יהודים גאים.'
'ושיכורים' צרח חבקוק. 'אני רוצה נקניקיה.'
'קדימה, בוא נלך ונקנה לך נקניקיה.'
הוצאת השניים מן הדירה הייתה החלק הקל. החלק הקשה היה לשכנע את
חבקוק שהוא עדיין מעוניין בנקניקיה כשהגענו לדוכן הנקניקיות
בקינג ג'ורג'.
'אני לא רוצה נקניקיה.' הוא קרא בקולי קולות כשהגענו לשם והדף
אותי ממנו. 'את משקרת. עזבי אותי!'
'טוב אז אני משקרת.' קראתי.
יעקב והוא החלו לרקד מול הדוכן שרים שירי קבלת שבת ומנופפים
בבקבוקי היין שלהם מול העוברים ושבים. יעקב פנה לאזרחים תמימים
שנקלעו למקום ולדרוש מהם להציג בפניו את תעודות הזהות שלהם.
הללו מיהרו להשמע להוראותיו ואני שהתביישתי להתערב נאלצתי
להעמיד פנים שאיני קשורה אל השניים.

מהו הסוד של חבקוק? האם לחבקוק יש סוד או שהוא סתם אחד מן
הגברים הללו שמנסים להפעיל עלייך את כל כוחות הקסם שלהם, והקסם
היחיד הידוע להם הוא אדישות? אולי הוא סתם מנותק מהמציאות?
למרות כל מה שראיתי עדיין הייתי מוקסמת מחבקוק. עדיין אהבתי את
דרכו המיוחדת. אהבתי את הדרך שהוא לא שיקר ולא התיימר בשום דבר
שהוא אמר. כך למשל הוא נשכב על המדרכה בקינג ג'ורג וצרח 'אני
חרא' ויעקב נופף בכיפתו באוויר שיכור כלוט ורקד מעל ראשו של
חבקוק וזימר לו 'הוא יצא מהטוסיק של רחב הזונה. רחב מוכנה היא
ומזומנה. מדוע רחב? כי רכבו עליה. מדוע רחב? כי רכבו עליה
טוב.'
'יעקב' קראתי לו 'איך אתה לא מתבייש. ומנופף בכיפה, וכיפה עם
דגל ישראל ומנבל את הפה בצורה כזו.'
יעקב כלה מיד מפיזוזיו כאילו תפס אותו המורה משתתף בקטטה והביט
אלי במבט מבויש. 'חז"ל אומרים שהרבה נביאים וחכמים הם מצאצאי
רחב הזונה.' אמר. עשה רושם שהוא שואב הנאה מיוחדת מביטוי המילה
'זונה'.
'ככה אתם מייחדים כוונות. הא!' קראתי לעברו.
'תרדי ממנו יה זונה!' צרח חבקוק מהרצפה, 'תני לו לזמר, הוא
מנעים לי את זמני.'
'יעקב אני מבקשת ממך שתתנהג כמו אדם מבוגר ותעזור לי לסחוב את
השיכור הזה חזרה הביתה.'
כפי שציפיתי יעקב ציית לכל מילה ממילותי, יכולתי לראות עליו
שהוא עדיין לא עבר את השלב האדיפלי ומספר מילות אזהרה אמהיות
הספיקו על מנת לרתק אותו למרותי.

שעה קצרה מאוחר יותר הצלחתי להדוף את חבקוק למיטה לאחר שנאבקנו
כמחצית השעה על צחצוח השיניים שדרשתי שישלים לפני השינה.
כשדחפתי אותו למיטה הוא נפל כמו גוש עופרת. כיסיתי אותו בשמיכת
הפוך והוא המה בנעימות. התחלתי להתפשט לקראת הכניסה למיטה
וכשהסתובבתי לאחור ראיתי אותו מציץ בי עיניו פקוחות לרווחה
והוא שקט כילד בשעת סיפור הלילה.
'נו, כשאתה רואה בחורה ערומה יוצאות לך המילים מהפה...' אמרתי
לו.
'תכנסי למיטה!' הוא חצי פקד חצי ביקש.
'אני עוד שניה נכנסת, מותק.' אמרתי לו.
'התגעגעתי לבטן שלך. היא עדיין חמה?' הוא שאל.
'היא עוד רגע תתחמם לכבודך.' הבטחתי לו.
'אני רוצה להוריד לך את החזיה' הוא ביקש. ולפתע הוא התרומם
ממיטתו וכבר לא נראה שיכור כל כך.
'אני רואה שהתעוררת.' אמרתי.
הוא חיבק אותי מאחורה, התחיל לשחק בקליפס של החזיה ובינתיים
הניח את ראשו על כתפי. 'את מטורפת או משהו כזה?' הוא שאל.
יכולתי להריח את הבל האלכוהול של נשימתו חולף מימין לראשי.
'מישהו פה מתחיל לדבר שטויות.' סנטתי בו.
'אז מה את עושה איתי? מה את רוצה?'
'אני רוצה את חבקוק שלי.' אמרתי.
'מי זה חבקוק שלך. אני גם רוצה את חבקוק שלך.' הוא אמר 'רגע זה
ההוא מכיתה ד'. אני זוכרת אותו. מזכיר לי ריח של שניצלים.'
'אני הולכת רגע לצחצח שיניים ואני כבר חוזרת.' אמרתי.
הלכתי למקלחת וכשחזרתי  מצאתי אותו מחזיק בקבוק של יין חברון
מעל לפיו וגומע.
'יו כמה שהיין הזה מגעיל!' הוא קרא.
התמוטטתי לידו והוא הציע לי קצת מהשתיה.
'כדאי לך' הוא אמר 'זה עוזר להרדם.'
'תודה. אין לי בעיות להרדם.'
'הא! ככה את, הבנתי.'
הוא הניח את הבקבוק לצד המיטה ואת ידיו משני צדי גופי הערום.
כעבור כמה רגעים הרגשתי את משקל גופו צונח עלי והבנתי שהוא
נרדם. נשימותיו הסדירות אישרו הנחה זו.

ד. אנחנו מתחתנים
שעה תשע בבוקר. הגיע הזמן לקום ולסוע לעבודה בסוכנות הנסיעות.
חבקוק נשאר במיטה. לפני שאני הולכת הוא מחזיק אותי בידיו
החזקות ומנסה למנוע ממני ללכת אבל כשאני נחלצת מזרועותיו הוא
מוותר מיד וחוזר במהירות לתרדמתו העמוקה. נדמה כי כלל לא היה
ער גם כשניסה להשאיר אותי איתו, אלא רק מתוך הרגל ניסה לאחוז
בכרית החומקת מידו. אני איני כועסת עליו. שעתיים לאחר מכן
בעבודה הוא מתחיל להתקשר כל חצי שעה ולבקש שאני אביא לו כל
מיני דברים הביתה: חטיפים, בקבוק יין, ספוג לאמבטיה וחוברת
ציורים לצביעה כי משעמם לו והוא צריך משהו לעשות.
רינה מהעבודה שסיפרתי לה על חבקוק אומרת שהוא נשמע לה חמוד
ממש. היא פרחה קצת. החבר שלה נותן לה מכות, אבל היא מקבלת את
זה באהבה ובנוגע לחבקוק הוא נשמע לה בחור טוב והעיקר שלמרות
שהוא מקלל הוא לא מכה.
'קצת פסיכי הבחור שלך, אבל בסדר. יש לו שכל.' ככה היא אומרת
בזמן שאנחנו מרכלות על עצמנו ושותות בפינת קפה. 'אם הוא מתקשר
אליך שבע פעמים ביום הוא כנראה אוהב אותך.'
'אבל הוא רק רוצה שאקנה לו דברים.'
'את באמת מאמינה לזה.' רינה מכירה את הבחורים הללו. 'תהיי
בטוחה שבחצי שעה הזאת הוא חושב מה הוא עוד יכול לבקש ממך.'
'הוא יכול להתקשר גם ככה, את יודעת כמה זמן לוקח לי לקנות לו
את כל מה שהוא צריך.'
'מותק, זאת הרומנטיקה. ככה זה ביחסים.' היא אומרת 'תגידי תודה
שהוא עוד לא מכה אותך.'
'הוא מכה אותך באמת חזק, החבר שלך?' אני שואלת.
'מה חשבת שאני אוהבת חלשלושים? חבר שלי בחור בריא.'
'אז למה את לא עוזבת אותו?' אני שואלת.
'אני יודעת שהוא מכה אותי מתוך אהבה. את מסוגלת להבין את זה?'
אני לא מסוגלת להבין את זה אבל את זה רינה מבינה.
'נו, מרחפת כמוך לא מבינה דברים כאלה.' היא אומרת 'כשאת תחטפי
זאפטה אמיתית על הטוסיק את תדעי מה זה תשוקה. אני מאחלת לך
שיום אחד עוד תקבלי כזאת. מכה כזאת היא כמו עשר הצהרות אהבה.
מהחוזק של המכות שלו אני יודעת כמה הוא סובל בשביל האהבה שלנו.
לא סתם הוא מכה אותי. הבחור שלי סובל. סובל למעני המסכן.'
'את מכה אותו בחזרה?' אני שואלת.
'לפעמים שהוא ישן.' היא מודה 'אבל חלש, שהוא לא יתעורר ויתרגז
עלי חס וחלילה.'

כשהוא מתעורר בלילה הוא דוחף אותי בתוך המיטה.
'מים.' הוא אומר 'אני צמא.' תמיד הוא צמא בגלל כל היין שהוא
שותה.
'אתה יכול לקום ולהביא לעצמך מים לבד.' אני אומרת בניסיון לחנך
את הפרד העקשן.
'צמא! מים!' אני שומעת מהקול שלו שהוא שיכור עדיין ואני מרימה
את כוס המים שהכנתי מבעוד מועד לצד המיטה.
'תודה.' הוא אומר לי בקול של דבש 'מה הייתי עושה בלעדייך.'

'הוא עדיין מתעניין בציפורים?' אמא שלי שואלת.
'כן.' אני עונה.
'איזה עולם קטן. חשבתי שלא תראי אותו יותר. אני לא מאמינה שאת
עוד פעם חברה שלו.'
'אמא, את חושבת שכדאי לי להתחתן איתו? אני...'
'הוא הציע לך נישואים.' אמא מתפרצת לי לתוך הדברים.
'לא אבל...'
'אז מה את מבהילה אותי ככה.'
'פשוט אני חושבת על זה. אני חושבת שאולי אנחנו צריכים
להתחתן.'
'חתונה זה צעד רציני.' אמא אומרת. 'זה קורה לעיתים מאוד
רחוקות.'
'מה זאת אומרת לעיתים רחוקות.'
'פעם, אולי פעמיים בחיים, לחלק זה לא קורה בכלל. את אוהבת
אותו?' אמא שואלת.
'אמא! נו, בטח!' אני אומרת, 'מה את חושבת?!'
'אז מה את מתלבטת. תתחתני איתו. רק שיציע.'

רק שיציע. רק שיציע. חשבתי הרבה פעמים איך לגרום לו להציע.
כשהוא שיכור ממש הוא אומר דברים שאחר כך הוא מתחרט עליהם. אני
כבר מכירה אותו. אולי הייתי יכולה לגרום לו לבקש ממני להתחתן
איתו כשהוא שיכור.
יום אחד הוא מפתיע אותי בזמן שאני ישובה לשולחן הכתיבה וכותבת
מכתב לחברה.
'את רוצה שאני אתחתן איתך?'
'למה אתה שואל...'
'יעקב אמר לי שנראה לו שאת לחוצה להתחתן.' הוא אומר בלי משוא
פנים.
'אתה רוצה.'
'לא אכפת לי.' הוא אומר 'אם זה יעשה אותך מאושרת.'
'פתאום אתה רוצה לעשות אותי מאושרת?'
'אני אוהב אותך.' הוא אומר לפתע ומשפיל את עיניו. זו הפעם
הראשונה שהוא אמר לי את זה. 'לא היה לי נעים להגיד לך את זה,
אבל זאת האמת. אני מצטער שאני לא מראה לך את זה. זה לא האופי
שלי, אבל אם את רוצה נתחתן. אני באמת אוהב אותך.'
הייתי בשוק.
'אבל אני אמשיך להתנהג אליך מגעיל כמו קודם. זה לא באמת מגעיל.
נו, את יודעת. רק רציתי שתדעי שזה אני. אם את בסדר עם זה את
בטח מטורפת אבל זה עניינך. זה רק גורם לי לכבד אותך יותר.'
'חבקוק, אתה מציע לי נישואים.'
הוא שותק לרגע. נדמה שלא בא לו באמת להגיד את זה ככה, ואני
מבינה אותו אבל לפתע הוא קורא 'כן, אז בעצם אני מציע לך
נישואין.'
'טוב. אז אני מתחתנת איתך.'
רק אני מוציאה את המילים האלה מהפה הוא רץ למטבח וחוזר עם
בקבוק פתוח של יין חברון.
'בואי נשתה לכבוד זה.' הוא קורא כמעט בהתייפחות, מוזג לי חצי
כוס יין, מצמיד את  הבקבוק לשפתיו ושותה את כל מה שבתוכו
בלגימה אחת. אחר כך הוא מתחיל לבכות.
'חבקוק, אתה לא חייב להתחתן איתי.' אני אומרת לו.
'לא, לא. אני רוצה. את כל כך טובה אלי. זה מגיע לך שאני אתן לך
את ידי. כלומר זה לא מגיע לך... אבל אם את רוצה כזה דבר אז זה
מגיע לך.'
'אני אוהבת אותך חבקוק.' אני אומרת ונצמדת לגופו אבל הוא ממהר
ודוחף אותי ממנו.
'אני חייב להתקשר ליעקב.' הוא אומר. 'הוא לא יאמין לזה.'

כעבור 20 דקות יעקב מופיע בדלת ביתנו כשהוא רואה אותי הוא
מתנפל עלי בחיבוקים ונשיקות. 'אני לא מאמין שתפסת את הלב של
החבר שלי חבקוק.' הוא קורא. אני מריחה מפיו את הריח הידוע
לשמצה של יין חברון.
באותו הערב ישבנו בדירה. אני בזרועותיו של חבקוק ויעקב בצדו
השני של החדר. יעקב עם שלושה בקבוקים של יין חברון למרגלותיו
וחבקוק עם ארבעה למראשותיו.
בסיום הערב יעקב התוודה שכל הזמן הזה היה מאוהב בי והתבייש
לגלות לנו. חבקוק סלח לו ויעקב הבטיח לשכוח מכל העניין עד מחר
בבוקר ואני חושבת שהוא שכח. בחתונה שלנו הוא היה השושבין
וכשחבקוק שבר את הכוס אני ראיתי דמעות בעיניים שלו.

עכשיו אני וחבקוק כבר שלוש שנים ביחד ואני חושבת שהכל לטובה.
ליום ההולדת האחרון שלי הוא קנה לי גופיה בצבע לימון וכשאנחנו
הולכים לישון אני לובשת אותה. ליד המיטה אני מחזיקה בשבילו
תמיד כוס מיץ לימון. חבקוק הוא בחור נאה, אבל אני לא חוששת
שיבגוד בי. הוא מטורף מדי בשביל לעשות דבר כזה. לפעמים אני
חושבת שהוא כל כך מסכן כשאני רואה אותו מחפש את התחתונים שלו
בתוך הכביסה המשותפת שלנו ואני מבינה שהוא משתגע מזה שאנחנו
גרים באותו בית, אבל אני יודעת שהוא אוהב את הדרך שאני משגעת
אותו, הוא חיפש את זה, ואם הוא לא, הרי נראה לי שזו בעיניו
משמעות האהבה.