אמתין שוב עם ליל בספסל השלישי
הרחק מאורות הכיכר ואדם ;
עת יכה פעמון המיגדל חרישית
בלבי אז ישיב לו הדם.
בעין נץ אחתוך אפלת השדרה :
האם לא תבואי מים
רטובה ונוצצת אגלי סערה,
או שמא תרדי כשלשום משבתאי,
ובגשם זהב ורסיסי אש קרה
תצני קדחת עורקי.

מעל הגגות אז נמריא לאויר,
מידך הצחורה לא תרף ידי ;
אלף מטרים של שובל מאיר
בנתיב אחריך יאדים.
ותבער הכיכר גם שדרה אז אשרוף
וכוכב וירח עדים
איך גוש של פחם אגיש לבסוף
מתנה לך מאפר העיר.
וגשם חדש את שנינו ישטוף
כי מה קרה, רק כתבתי שיר.