לצלילי המלחמה נשמעות פעימות ליבם של אותם לוחמים,
שנלחמים עם עצמם מחדש בכל יום, נלחמים בין זעם לדמעות וכמו
שבורחים ממציאות, כך לבם נמס לו אל תוך מסכת בושה.
האהבה מתה לה בשדה הקרב, רק אדון מוות שפוצה פיו מדי כמה שעות
נשמע מרחוק, ודמעות שזולגות להן כמו משב של כאב שחודר עמוק אל
תוך לבם של אותם לוחמים, שמזמן הפסיקו להאמין.
לאחר אותה התקפה מגיעות נקישות המוות לשיאן, נקישות שחייבות
להגיע ואותן דמעות חייבות לנזול על בדיוק אותם הפנים ובדיוק
אותה נפש אמורה לכאוב את הכאב שמגיע לאחר ההתקפה.
אותם לוחמים שנלחמים בכדי להגן על אותם השטחים וכובשים את לבם
של אותם מתגאים בסערה המונית, באי הבנה שלבם שלהם יפסיק לפעום
בגלל אותם השטחים, בגלל אותם המתגאים ועדיף לכבוש לבבות מאשר
שטחים.
אותם שטחים שלא שווים שלב אחד יפול בגללם, שמשפחה אחת תתאבל
בגללם אותם שטחים אלו.
אותם שטחים שבגללם מתים אותם הלוחמים מוות רדוד וחסר סיבה.
את הלב שלי אקדיש לאהבה, לא, לא מרגיש מתחמק מאחריות להגן על
אותם מתגאים.
תקראו לי אגואיסט או מטורף, חושב שצריך לשרת ת'חיים ולא
ת'שטחים.
משרת את הלב שלי, לא אדמה שלא מרגיש שייך אליה.
משרת אתכם בכך ששומר על ליבי שלם, ומונע מכם להיחשף לפני המתות
מתוך מסכי הטלוויזיה שלכם.
נותר לי רק לחוש צער על אותן הדמעות שעוד יזלגו, ללא מטרה, ללא
כיוון וללא משמעות.
אני עטוף
עטוף באלוהים
עצמיים. |