אני יורדת מהרכבת בחיפה, ואני הולכת אחרי איזשהו איש. לא
מבוגר, אפילו ממש לא. בערך בן 25, אפילו נראה די טוב למען
האמת. תמיד כשאני מתחילה עם הקטע הזה נדמה לאנשים שאני איזה
מטורללת, שהולכת אחרי אנשים, אבל באמת שזה לא ככה. פשוט בגלל
שאני פרנואידית ופחדנית פיתחתי מין הרגל כזה. כשאני עולה לרכבת
או אוטובוס, אני מוצאת איזשהו חבר או חברה שלידם אני יושבת
ואליהם אני טיפה נצמדת. אני לא מדברת איתם או משהו (כי זה כבר
ממש מביך) אבל מספיק לי לשבת לידם בשביל לא להרגיש לבד. כשאני
ממש מפוחדת, אני גם מקשיבה לשיחות הטלפון שלהם, ומציצה במה שהם
קוראים כדי להיות בטוחה שמצאתי לי חבר או חברה או חברה שהם
בסדר, שלא יאכזבו אותי חלילה בשעת צרה.

בקיצור, בעוד אני צועדת לי לתומי מאחורי הבחור הזה, הוא פתאום
מסתובב אלי ושואל "סליחה, אני יכול לעזור לך?" ואני, כולי
מסמיקה עד האוזניים, לגמרי שוכחת את ההסבר ההגיוני של הפרנויות
שלי והפחדים ובמקום להסביר לו הכל אני מתחילה לבכות.
ואז אני בורחת.

מאותו היום אני הפסקתי ללכת אחרי אנשים ולסמוך עליהם, כי אני
מפחדת שאני אלך בטעות אחרי אותו הבחור ובדיוק אז יקרה משהו
והוא יאכזב, ובגדול.