אז כפי שסיפרתי לכם, אני מופיע מדי פעם בפאב מיוחד, המקדיש ערב
יחיד במינו לאמנים חובבים ולעתים גם למקצועיים.
הנה סוף סוף, באופן מסודר ולא מבולבל (שמוש באינטרנט ציבורי
עולה לי כסף ולקראת הסוף אני כותב מהר) מספר מילים על ערב
הבמה:

ה"בלקוני" נמצא בתל אביב, ברחוב נחלת בנימין 5. זהו פאב איכותי
ומושקע, שיש בו מספר חדרים ולפחות שתי במות מרכזיות שספרתי.
הפאב יפהפה, כותב אני באופן משוחד, אך לעומת התאורה היפהפייה,
הבמות ואביזרי הבמה המכשפים, הבחנתי לאחרונה שהשלט החיצוני
מתקלף וצער רב עלה בי. העובדה שמחלון במת החובבים הקודמת נשקפו
בתים הרוסים קמעה דווקא הוסיפה אוירה מהפנטת לטעמי וחבל שנאלצו
לשנות את מיקום הבמה.
ערב הבמה פועל זה ארבע שנים בערך, בניהולם האמנותי של גיבסון
ומרטין והצטרפתי לאמני הבמה לפני מספר חודשים.
הנה לוח זמנים אפשרי (זה משתנה) לערב כזה:

א': 22:00- השומר נותן כרטיסי כניסה, מחיר מגוחך לערב
נפלא, 17 ש"ח- עולים במדרגות.

ב': 22:30- מרטין וגיבסון מעלים על במה נפרדת מופע משלהם,
לעתים אחריהם מוקרן סרט או מופיע אמן שהוזמן לבמה הנפרדת.
המופע מסקרן, מרתק ולעתים קשה לעיכול. לעתים אני מחכה משך כל
המופע, סופג דימויים ורק בסוף "נופל לי האסימון"... דוגמה
למופע שכזה הוא המופע בו מרטין וגיבסון קשורים זה לזה בחבל אשר
נמתח ביניהם לאורך הבמה ומרטין סועד מערימת אוכל בלתי אסטתית
בעליל. גיבסון מתרוצץ על הבמה עם סכין ושניהם מקריאים טקסטים
כאילו אחוזי דבוק. אני יושב בכסאי, ספק מהופנט ספק מפוחד ורק
בסוף, כשמגיעה המחווה התאטרלית האחרונה, הכל מסתדר לי בראש...
דוגמא למחזה נוסף הוא מחזה בו גיבסון משחק אדם המקדיש עצמו
לחפוש אחרי האהבה, ששמה בהצגה יסמין... הגרסה הראשונה, הפחות
אהובה עליי, היא המופע הראשון בו ראיתי את גיבסון ומרטין, אך
גם בו ניכרות יכולותיהם התאטרליות. יש גרסה נוספת, שפשוט
התאהבתי בה, כשמשהו בלבוש ובדבור קבל טון מכשף, אלגנטי ומטריד
כאחת.
דוגמה למיצג נוסף שגרסה שנייה שפרה אותו, הוא "זמן נשימה":
האמונה מאחורי זרם האמנות הזה היא אפוקליפטית בעיקרה, אמונה
שהאדם מכלה את עצמו במרדף אחרי הכסף והחומר- ולכן על היצירה
להתאים עצמה לימיו האחרונים של האדם ולהעשות בנשימה אחת.
כשהאמן, אמיליו מוגילנר, הציג אותו לראשונה, חשתי שמדובר
ברעיון מעט יומרני, במיוחד מאחר והציג בדברי ההקדמה את כל מי
שעובד שעות על יצירה בתור "מאונן"...  בגרסה השנייה, שבה הציור
מצורף למופע אפוקליפטי שהעלו גיבסון ומרטין, התחלתי לאהוב את
האופן בו צבעים ומחוות תאטרליות שתפו פעולה.
דוגמה אחת למיצגים נוספים שאהבתי היא האמן הרוסי שצרח טקסט על
גזענות בעוד מוזיקת ג'ז קסומה מתנגנת ליד דברי המחאה. דוגמה
שנייה היא המיצג של קבוצת התאטרון של גיבסון, "אור- תודה",
כשאחת הדמויות  במיצג הודרכה להטפל בכניסה לכל מי שנכנס עם
טקסטים הזויים משהו.  המיצג הועלה בערב הפתיחה המחודשת של
הבלקוני, כשחשבתי שכבר התרגלתי למיצגים שם ושהם לא יצליחו
להפתיע אותי שוב.  טעות חמורה מצדי, הצליחו גם הצליחו ולטובה.
דוגמה רעה למיצג היא הסרט שהוקרן פעם, על אמא ערבייה שמבקשת
מבתה להתחתן כשהאם על ערש דווי, זה מה שהבנתי לפחות מהשעמום
הזה.

ג': 23:00- נפתח ערב הבמה, בבימת החובבים, מי שרוצה יכול
לצפות בעודו מזמין מהתפריט ספגטי שמנת עם פטריות, או ללא
צמחוניים מומלץ המבורגר עם צ'יפס ורוסטביף, בקיצור מובטח לכם
מופע נפלא ואוכל טוב, גם שרות טוב מהמלצריות הנחמדות (זה לא
שובניזם מצדי, לא פגשתי שם מלצר גבר), אז מה יותר טוב מערב
כזה, שעולה 17 ש"ח בלבד?!
והנה עולים להם אמני הבמה בזה אחר זו, הכירו:
המנחה: עד לא מזמן היה זה אמנון פישר, אקס "לגעת באושר" ואמן
מופלא. בתור מנחה הוא הקפיד על הנחייה מבודחת- וכולם כולל אני
התגלגלנו מצחוק גם בפעם ה 400 שחזר על הבדיחות. לא כל כך אהבתי
כשהתבדח אחרי קטע כאוב שמישהי העלתה, אבל חבל שעזב למרות שאני
מאחל לו הצלחה במופע שלו.
כיום המנחים מתחלפים, לפעמים זה השחקן ששחק את הסאדיסט
מזינזאנה, כשהוא מקריא בין לבין שירים וולגריים ומפילים מצחוק.
לפעמים זו אופירה זילברשטיין, שחקנית ומעין קומיקאית. לפעמים
זו שמחה בביוב, שבמילא סחבה אליהו את כל הפוקוס, כך שזה רק
מתבקש לתת להו להנחות מדי פעם...

מאיר אלוני: אמן במה שהוא וירטואוז מוכשר, רקדן בחסד ונכרת
בו התשוקה לבמה. אני קצת מקנא בו, כי לעולם לא אגיע לרמת העומק
שהוא הגיע אליה. כשהוא מקריא טקסט שכתב, לא משנה אם באנגלית או
בעברית, הבמה רועדת מרוב אפלה שהאיש משדר. יש רכילות משונה
עליו, שהאיש מורה להיסטוריה, אך הוא מכחיש בתוקף.

שגיב פרידמן: האיש מקצועי, סטנדאפיסט ותסריטאי קומי הכותב
לסדרות ותוכניות טלויזיה. הוא מצחיק, אכזרי קמעה כנדרש והדבור
המונוטוני שלו רק מוסיף ליכולתו להפיל אותי לרצפה...  

אלי גלפרין: סטנדאפיסט נוסף, המכסה את נישת הלוזר הממושקף.
גם הוא זוכה מהקהל וממני לרעמי צחוק, בבלקוני הוא אפילו יותר
מצחיק מאשר בטלויזיה, משהו הלך לאיבוד כשהצטרף לתכנית "שישי עם
מיכל".

חיים אתגר: מופיע רק לפעמים, אז אין לי הרבה מה לכתוב עליו,
רק שהוא מצחיק. אה כן, הוא גם משתתף קבוע ב"ערב טוב" עם גיא
פינס...

נדב שמחה בביוב: הקדים אותי כשתכננתי לצור דמות דומה.
שמחה בביוב היא משוררת ומתנחלת החרדה לגורל העם היהודי, שיריה
מגוחכים והקהל מת עליה. אני פשוט מעריץ את היכולת לצור הומור
משובח ודמות עם ניואנסים דקיקים של קומיקאי בריטי, למרות
שהדמות ישראלית באופן מופגן וזה קסמה. באחת ההצגות הסתננה מחאה
פוליטית קלילה שהגבירה את הערצתי.

בלוז חפוז: זה בדיוק מה שזה נשמע, רק יותר טוב!!! להקה
שיוצרת בלוז משובח וקליל, מומלץ!!!

אמנון אבוטבול:  לא, לא להתבלבל, זה לא ההוא משבתות וחגים,
רק השם דומה. כשהנחה ערב בבלקוני, התודעתי לקטעים מדהימים
מההצגה החדשה בכיכובו. שחקן מצחיק ונוגע ללב, שנייה מפיל אותך
על הרצפה מצחוק, פתאום מרתק אותך ואז גם מעביר מסר בתוך כל
המהומה.
בקטעים שראיתי הוא שחק גורו הודי, משורר צרפתי  ועוד קטעים
מרתקים.

תמיר הפנטומימאי: מוכשר, מוכשר כמו שד.
בדרך כלל הוא עולה כשפניו צבועות בלבן וחיוך מעולם אחר נסוך על
פניו, ומתחיל ללהטט בכדורים זוהרים. מדי פעם הוא מפגין את
כשוריו כליצן-  וזה מצליח בגדול, חוץ מהפעם ההיא ששחק פרופסור
משוגע....
אבל לרוב זה תענוג לצפות בו, יש משהו מכשף במעשיו על הבמה ואני
ממליץ עליו.