הלכתי להוציא דואר מהתיבה, והכל הזכרונות התחילו בזה שהיא
הייתה ריקה.
התחלתי להתהלך סביב- בין הסלעים, הספסלים והמדשאות.

כשהייתי בכיתה ה' עוד לא היה כאן פארק. עשינו פה מדורה ענקית.
זה היה ל"ג בעומר מיתולוגי.

כשהייתי בכיתה ו', כבר בנו את הפארק. היינו באים הנה ומשחקים
"תופסת מתקנים". היינו מבלים כאן ימים על גבי ימים. זה היה
הפארק שלנו.

בכיתה ז' כבר השתנינו, התחלנו להתבגר. הגענו לפארק רק בימי
שישי, עם החבר'ה להיפגש ולצחוק. זה כבר לא היה הפארק או גן
השעשועים. הייתה פעם, שהגענו לפארק להנחת אנדרטה לזכר אח של
חברה לכיתה. שינוי הפאזה והמעמד שבר אותנו, בלבל אותנו.

בהמשך, זה היה הפארק, המקום בה' הידיעה. כל יום במשך קיץ שלם
היינו שם, החבר'ה ואני, אתה ואני.
הכל התרחש שם- ההיכרות, הנשיקה, המבוכה של הגיל, האהבה הגדולה
הראשונה, החוויה ומאוחר יותר גם הפרידה.
מאז אותו הקיץ, לא הייתי שם הרבה. זה כבר לא אותו הדבר, הקסם
אבד... אתה אבדת.
תמיד זה ישאר הפארק המיתולוגי, הפארק שלנו.

ועכשיו, כשאני מגיעה לשם- להוציא דואר או לטייל עם הכלבה- אני
בכלל לא מבינה מה מצאנו פה, בעיקר לא מבינה אותך.