חומי, החתולה שלי, תמיד הייתה חתולה נורא חברותית.  כל פעם
שהיו באות אלי חברות היא הייתה רצה אליהן- מתמתחת ומתרפקת-
לקבל קצת תשומת לב מיוחדת, שונה משגרת בני הבית. היא ידעה
לזהות תמיד איך לפנות לאנשים ומתי כדי לזכות במרב תשומת הלב
והפינוקים מצידם.
אבל למרות כל החברותיות שבה ועם כל החומד היו כמה אנשים
שהחתולה שלי לא סבלה. את המחנכת שלי מכיתה ג', למשל, חומי לא
יכלה לסבול. כשרק היינו פוגשות אותה ברחוב חומי הייתה שולפת
ציפורניים. גם את החבר של אחותי הגדולה היא די מתעבת. פעם היא
שרטה אותו כל כך עמוק שעשו לו תפרים...
אבל השיא זו דודה שלי. אותה חומי באמת לא מסוגלת לסבול. כל פעם
שדודה שלי מגיעה חומי הופכת מחתולה תמימה ויפיפיה לתוקפנית
ואנטיפאתית. אמא שלי אומרת שאני אשמה. שכל אחד שאני קצת סולדת
ממנו- חומי מחרימה גם כן. ואני... אני פשוט טוענת שחומי שלי
חדת אבחנה- היא יודעת להבחין בין טוב ורע.

בשבועות באו אלינו כל מיני משפחה וחברים וחומי הסתובבה לה-
לבנה ומבריקה מתמיד- וזכתה בליטופים ופינוקים שלה והכל היה
באמת פסטורלי ויפה, כמו שיש רק בשבועות. עד שדודה שלי הגיעה.
חומי נכנסה לאמוק ותקפה את דודה שלי, והסברתי וצעקתי לה להפסיק
אבל החתולה המשיכה. חומי כל כך נסחפה שהייתי צריכה לתפוס אותה
בכח ולקחת אותה משם אל החדר.

בחדר ישבנו שתינו, אחת מול השניה, חתולה מול נערה, חומי מול
מיטל במין עימות שקט.
בסוף שברתי את השתיקה, חייכתי אליה ואמרתי לה: "עלייך באמת אי
אפשר לעבוד. אני לא סובלת אותה". וחומי נשכבה והתרפקה עלי, כמו
ששתינו אוהבות.