מתוך "עונות השנה של עמיקם שחר-שכטרמן"
      אל רשימת פרקי הסדרה: http://stage.co.il/s/197386

פוטו סינתזה [הטמעה] > יצירת חומר אורגני מלחות ופחמן דו
חמצני בעזרת אנרגיית האור

בעונת הקיץ, חביבות על עמיקם שחר שעות הבוקר יותר מכל. היש
מנגינה עריבה לאוזן מציוצי הציפורים? קרני שמש ראשונות, מושב
קטנוע רטוב מטל... הא, נפש רומנטית! מי יאמין שהנפש הזו היא
אני?!

עמי משכים קום, מגיף את דלת ההזזה של חדר השינה שלא תופרע שנתה
של עפרה, ועושה הכנותיו בניחותא.
גם לאחרים היה רוצה לומר: דעו, מתחת למעטה האיכרי המגושם הנגלה
אליכם מסתתר אדם אחר - כלפי חוץ נאמן לשגרה והולך בתלם, אך
תוכו ער ורגיש ופתוח לעולם...
עמי שוקל את הדברים בינו לבינו: בעצם, האין זה מוזר וטפשי
להצטדק? ובכן, גם לי נחוץ לדעת מה חושבים עלי. ומה בכך?
האדישות אינה אלא העמדת פנים. כולנו מתמזגים עם הבינוניות
הזו.
שמע ידידי, מנסח עמי לעצמו עצה ידידותית, אם אתה כל כך משתוקק
לפרסם ברבים את אהבתך לציוצי ציפורים, מן הדין, ולמען ההגינות
שאתה כל כך דוגל בה, לגלות בציבור גם... אודות מנהגי ההפלצה
שלך למשל, או לתאר בפרהסיה כיצד במטע אתה נהנה לרמוס חרקים
זעירים שנקלעו אל מתחת למגפיך.
אח, שטויות! מה הטעם לחטט במבוכי הנפש? צורך כפייתי שכזה.
באמת, איש אינו מתענין בך ובמעשיך.

עמי לוגם בהנאה, חורך גרונו בקפה המבעבע בספלון הלבן ואחר לובש
בגדיו מתון מתון. אם תצלח עליו רוח הספורט, יפתח בסדרה של
נענועים מוזרים ומרושלים בגפיו; שניים לפנים, שניים לאחור,
דילוג לימין, דילוג לשמאל, ויקנח בשניים - שלושה תריסרים של
כפיפות בטן (אם כי זו להכעיס, מתעתעת ותופחת משנה לשנה).
כלום יש אדם שאינו רגיש, ולו מעט, ליחסי הציבור שלו? ממשיך עמי
בחיבוטי נפשו. כאן בקיבוץ, אם אינך יכול להיות מה שהנך באמת,
לפחות עשה דבר מה לשיפור התדמית; הנה, גם לפלוני אלמוני
"חולשות אנוש". הו, מה נאה מכך!? אולם, כה קצרה הדרך מן הנשגב
אל השפל; מן העיקר אל הטפל. בקצה אחד של הסרגל יחשבו אותך
לאנין טעם, עורג אל ציוצי הציפורים, ובקצהו השני יסמנו אותך
כאיסטניס מזויף.
עדיף אם כן להישאר בצל. כמו כולם.

חושיו של עמי דרוכים לקלוט את גוני הניחוחות של השחר המתעורר
והקולות שהם רכים עדיין וצלולים. הוא נועל באיטיות את נעלי
העבודה הנוקשות מזעת אתמול, תוך שהוא מסכם בינו לבינו את שורת
המחץ שתחתום את הויכוח. או קיי, אז אני מציצן, מרביצן, מפליצן
להנאתי בסתר, יפה-נפש, סוציומט או סתם פלגמט  - שילכו
קיבינימט. לא חייב דין וחשבון לאף אחד!
את שמחת הבוקר לא ייקחו ממני.
עיניו בוחנות באהבה את פרחי הגרניום שנולדו בלילה על מעקה
המרפסת, והם רעננים ואדמוניים.
אכן, אין כמו צחות הבוקר לעורר ולהביא את החושים אל מלוא
חדותם. אפילו טעמו המריר-מתקתק של הקפה משתמר בחיך זמן רב
יותר, ומגע הרגל על דוושת ההנעה של הקטנוע, גם הוא כמו מעביר
גלים רוטטים של הנאה מופלגת ומיוחדת במינה, המטפסים ועולים
מעקב עד ירך.

הנוסע בכביש הישן שבין הכרמל והים רגיל להבחין במטעי הבננות של
מישור החוף כמו היו שם מאז ומעולם. שוליהם נראים כתפרושת צפופה
של שמשיות ירוקות והעלים הרחבים רוכנים, כמעט נושקים לכביש
משני עבריו. החודר מבעד לעלווה הסבוכה יגלה עולם אחר, לבירינט
קסום וצופן סוד, מנותק מהמולת החיים הרוחשים מחוצה לו וחוקים
אחרים שולטים בו.

מן החצר הרחבה המוקפת גדר עולה נהמה ראשונה של טרקטור; חגורת
ההנעה משמיעה קול צרימה חדה כליווי לפעימות הסטרטר, עד אשר
מתחמם המנוע די צרכו, משתעל מעט, מכחכח ואחר פורץ בשאגה רמה,
עז כלביא ומשחר לטרף. מוטי, חרוץ להפליא, עד כדי הזנחת הקפה
המתקרר על שולחן העובדים, מתמרן בזריזות את הטרקטור לאחור כדי
לרתום אותו לעגלת המרסס. הוא מסתפק בנענוע קצר של ראשו כתגובה
לצפירת הברכה שמשלח עמי בעת שקטנועו חולף על פניו.

דרכי הכורכר חוצות שתי וערב את החלקות, חוסות בצילן של שדרות
ברושים מאובקות. פה ושם רידדו גשמי החורף האחרון את פני הדרך
וחשפו תעלות קטנות מרובצות באבנים קטנות המקשות על הנסיעה
ושוחקות את הגלגלים.
עמי עוצר ומכבה את הקטנוע בשולי אחת החלקות ומאזין שוב לשקט
השורר סביב. בסוף יוני הקיץ כבר בעיצומו; בעוד שעות אחדות,
משיעשה דרכו אל ארוחת הבוקר, תעמוד השמש במעלה מסלולה; אבק
הדרך יתרומם, יעיק על הנשימה, יכסה בשכבה דקה את זגוגיות
המשקפיים ויחדור אל קרביו של הקטנוע המשתעל ומקרטע. אולם בשעה
זו עדיין מרביצים טללי הלילה את אבק הדרכים. הכורכר בוהק באורה
של איילת השחר ואילו בתוך המטע שוררת אפלולית מרגיעה.

למן הבוקר טורח עמי ברציפות ובקצב כמעט בלתי משתנה באותה
מלאכה. ימינו אוחזת בסכין בעלת להב מוארך וקצה חד והוא חותך
בדייקנות את העלים הקשישים שסיימו תפקידם. בשמאלו הוא נעזר כדי
להסיט את העלים הכבדים אל מקומם על הקרקע ולמנוע מהם שיצנחו
ויחבטו בפניו.
עלי ענק אלה, שאורכם שני מטרים ורוחבם שמונים סנטימטרים,
משמשים בכפרים רחוקים במזרח אסיה בין השאר לכיסוי בקתות חימר
וכחומר לבעירה. במטעים שלנו הם מכסים את אדמת המטע כמרבד ענק
וירוק, המשחים עם הזמן, אוצרים תחתיהם לחות ורקבובית שהם כה
חיוניים לשימור העולם המיקרו-אורגני הנוטל חלק במחזור החיים של
המטע.

יתרונה של הבננה בארצות המשווניות, שם לידתה, שהיא זוכה לאקלים
ממוזג כל ימות השנה ולגשם המרווה את האדמה די צרכה. יבוא איש
האדמה ויקטוף פריו, מתנת הטבע, ויודה לאלוהיו על חסדו. כאן,
במה שקרוי האיזור הסובטרופי, היתרון העיקרי נעוץ בקרינתה
השופעת של השמש, שרק יש לכוונה אל המקומות הרצויים ובמידה
הנכונה.
עיניו של עמי נעות מעלה ומטה במהירות רבה. הוא אומד את מספר
העלים שנותרו לפליטה על הצמח טרם שהוא גוזר דינו של עלה נוסף.
עלה שנחתך אינו נוטל עוד חלק בתהליך הפוטו-סינתטי, אך היעדרו
מאפשר לאור לחדור דרך הגזעול החשוף, להגיע אל ליבת הצמח ולהחיש
את גידולו עשרת מונים.

מאוחר יותר, משחולפת שעת הקפה, יוצא עמי בפעם האחרונה אל השטח.
הוא חונה בשוליה של אחת החלקות, חוגר לאיטו נדן עשוי מעור,
המשווה לו מראה של בוקר מסרטי המערב הפרוע, ומשחיז בסבלנות את
סכינו באבן משחזת הנשלפת מתוך תיק מהוה.
המהלך בחלקה, בעונה זו של השנה, חש עצמו כבתוך פסיפס עצום של
אורות וצללים הנעים ומפזזים ללא הרף; עולם קסום, רוחש חיים,
קולות צרצור וקרקור. זר לא יבין זאת.
עמי עושה עבודתו במתינות של איכר החש קרקע בטוחה מתחת לרגליו.
אולם החום הגובר מגיר פלגי זיעה במורד גבו ועופרת הולכת ונוצקת
אל תוך ברכיו. ראשו סחרחר. עוד מעט קט וגופו יתמזג כליל עם
נשימת האדמה ועם הצמחים הירוקים, הפולטים חמצנם אל האויר הלח
והדחוס.

כאשר השמש ניצבת ברום מסלולה, לשוא יאמץ בן אנוש את כוחו בתוך
התופת הרותחת. עובדי המטע משרכים רגליהם, כושלים והלומי חום,
בדרך אל חדר האוכל.

ממקום עמדו, מבחין עמי בחבורה של נערות העושות דרכן אל מחוץ
לחלקה, מגעגעות כאווזות במשובת רווחה וצחוק עליז, ורועה בן
בן-תשחורת חשוף חזה וצעקני מבני המקום. את הסולמות האדומים
ששימשו אותן במלאכתן הן מניחות בערימה, והחשוף מכוונן באנגלית
צברית: "היר, היר, קם טו דה טרקטור"!
עמי מתבונן וחיוך קל עולה לרגע על שפתיו. המראה המלבב מעורר בו
רטט קל של הרפתקה שאינו אלא תמצית ותזכורת למשאלות לב שמעולם
לא מומשו. מרחוק הוא אומד את גזרתן, מירך עד צואר, תבנית
שדיהן, פה, אף, ריסים ושיער. אם רק היו קרובות אליו דיין, מניח
היה לאפו לגשש אחר הניחוח הנשי, שעיתים חולף הוא לידו כענן כבד
וטעון ועיתים הוא דקיק ומרמז.

עמי חש עצמו כמציץ בלא לו; הכלימה מתערבלת בדמיונו הניצת, וטרם
שיאזל הדם מפניו וישטוף אל עבר חלציו המתגעשים, הוא מזדרז
ועוקר רגליו, דוחק בקטנועו לחמוק מן המקום. אחר, משהוא מאיץ
בדרך הפתוחה, בא מולו משב ימי קל, כמעט בלתי מורגש, אך די בו
כדי לייבש את הזיעה שעל מצחו, להרגיע את נשימתו, ולהסיר מראשו
הרהורים תועים.

נכתב ב- 1991

עובד ל"במה" - דצמבר 2002